אנגרמות: עקבות של ניסיון במוח שלנו
כאשר אנו מדברים על אנגרמות, אנו מתייחסים לעקבות שהניסיון מותיר במוחנו. ההינדואיזם כבר הגדיר את התהליך שבאמצעותו נוצרים מבנים עצביים קטנים לאחר תחושה נחושה, אירוע מזעזע או רגש בלתי נשכח. הם דיברו על "סמסקרות", טביעות של זיכרון שאפשר ללמוד ממנו.
אף על פי שאיש אינו מטיל ספק בקיומם של אנגרמות בימינו, המנגנון שבאמצעותו נוצרות טביעות מוח אלו עדיין בגדר תעלומה. עם זאת, אנו יודעים שכאשר אנו עוברים חוויה רגשית מאוד, אנו מייצרים מיד מבנה קשרי גומלין נוירוני יציב שישפיע מאוחר יותר על כל התפקוד המנטלי שלנו: מחשבות, רגשות והתנהגות. מרתק, לא?
כעת, הדרך שבה "העקבות העצביים" הזה יקבע את ההתנהגות שלנו היא בלתי צפויה. בהתחשב במנגנון הפעולה העדין הזה, חלק מהאנשים רואים אנגרמות כ"שבבים" במוח. הם רואים בהם רשומות בתוך ה"כונן הקשיח" שלנו שדוחפים אותנו לפעול בדרך מסוימת.
חלקם עשויים למעשה לבטא את הפחדים שלנו, ולגרום לנו להגיב בצורה ספציפית כלפי גירויים מסוימים (בהתבסס על אנגרמות שנוצרו במהלך הילדות). זה נושא מעניין שכדאי ללמוד.
אנגרמים או עקבות של החוויות שלנו
נגענו בקצרה במונח "סמסקרה". בהקשר פילוסופי, הינדים טבעו מילה חדשה לייצג את התופעה הנפוצה הזו. בואו נחשוב על איך, לפעמים, אנחנו לא יודעים למה אנחנו מתנהגים בצורה מסוימת במהלך אירועים מסוימים. זרם רוחני זה מפרש "סמסקרות" כקודים של "קארמה". כמו כן, כטביעים של זיכרון, המשולבים הן במוחנו והן בגופנו.
זה בעצם מעניין איך בדיסציפלינות מדעיות שונות כמו מדעי המוח, לרעיון הזה יש סיפור כמעט מקביל. בואו נראה דוגמה לכך. אנה בת 5 והיא לומדת לרכוב על אופניים. לפתע, כלב גדול קופץ עליה ונושך אותה. עכשיו, 20 שנה מאוחר יותר, אנה עדיין נרתעת לרכוב על האופניים שלה. היא לא מפחדת מכלבים, אבל המוח שלה יצר אנגרם שבו פעולת הדיווש והכאב קשורים.
מדענים מסבירים כיצד אנגרמות הן הוכחה ברורה לאופן שבו התניה קלאסית נרשמת במוח שלנו. זה מסביר מדוע אנו מגיבים לפעמים בצורה מסוימת מול גירויים "ניטרליים" לכאורה. כעת, יש צורך בהפעלה של המערכת הלימבית כדי שאנגרמה תיווצר במוח שלנו. עלינו לחוות רגש מסוים, חושפני ועז (חיובי או שלילי).
אנגרמס והיקום הנפשי שלנו
אנגרמים מהווים חלק גדול מהיקום הנפשי והפסיכולוגי שלנו. כאשר אנו רואים ורד, למשל, זה מענג אותנו כי, בדרך כלשהי, אנו צופים את הריח שלו. כשאנחנו שותים כוס קקאו חם, אולי נזכור את הילדות שלנו. בכל פעם שאנו מאזינים למוזיקה חדשה, אנו חשים סיפוק, שמחה והנאה.
אנגרמים יוצרים את המצפון שלנו כמערכת עצבית שמתרחבת ככל שאנו חווים דברים חדשים. הם כמו עוגנים, מתחקים אחר כל מה שאנחנו וכל מה שמוציא מאיתנו תגובה. זה חומר אורגני וחשמלי המאורגן בהתאם לאינטראקציות שלנו. עם זאת, לגלות כיצד נוצר כל הסבך ה"פיזי-כימי-עצבי" הזה היה מאתגר עבור נוירולוגים. הם גם חוקרים את הדרכים הסינפטיות שבאמצעותן הם מתפתחים ואת סוג הנוירונים היוצרים אנגרם.
עבור מדענים, זה מרתק לחשוב שיש סוג מסוים של תאי עצב לתפקוד זה. הם, כביכול, מבנים אורגניים שתפקידם להיות חלק מהמודע שלנו, ליצור את הנפש שלנו ולארגן את עצמם ל"מיקרו-שבבים" של זיכרון שמחזיקים עקבות של מי שאנחנו.
נוירולוגים כמו מישל פיגנאטלי, תומאס ג'יי ריאן וסוסמו טונגאווה ביצעו מחקרים עדכניים שחשפו מידע חשוב. הם גילו שהמוח שלנו כבר מסודר גנטית כדי להפעיל אנגרמות רק כמה שניות אחרי שנולד. זה כאילו כולנו סחבנו בתוכנו מחשב חדש לגמרי, שברגע שהוא נדלק, הוא מתחיל להתקין תוכנה משלו.
כעת, יש דרישה שתכנות זה יהיה אופטימלי ועמיד, אך גם זריז ויעיל. זה הכרחי שהתנסויות הראשונות שלנו (ילדות) יהיו מספיק מעוררות וחיוביות. כך, האנגרמות הראשונות שלנו יהיו יסודות מלאי אנרגיה, טביעות עמוסות בזיכרונות מוטיבציה ולמידה שיובילו להתפתחות בריאה.
