חקר הפרסונה של אינגמר ברגמן
הפרסונה של אינגמר ברגמן תורמת לאופן שבו הקולנוע מנתח את הנשמה בתכונותיהם של המבצעים שלו. סרטים עוסקים בשתיקה באותה מידה שהם עוסקים בדיאלוגים. הסיבה לכך היא שהגלוי והבלתי נראה תמיד היו דרך טובה להתקרב לתהומות הלא מודע. החלק הזה בך שבורח ממך אבל אינגמר ברגמן חוזר בסרטיו.
חלקנו לא סומכים על אלה שרוצים "למדע" יחסי אנוש באותו אופן שאנו מיואשים על ידי אלה המשבחים אלים. פסיכואנליזה לא בהכרח צריכה להיות חלק מהתייעצות. במקום זאת, הוא צריך להיות בהישג יד של כל בן אדם, כמדריך נגיש לגישות ושאלות.
זה בדיוק מה שברגמן עשה כשאף אחד אחר לא שידר את היקום האמיתי של כל מערכות היחסים האנושיות. גלוי, קרבי, שקט, ועם חלק לא מודע הצופה רוצה ללכוד.
"אתה לא חושב שאני מבין? החלום חסר התקווה להיות. לא נראה, אלא להיות. מודע בכל רגע. ערני."
אינגמר ברגמן-
היעדר אינגמר ברגמן והפסיכואנליזה בחברה של היום
יש מעט מאינגמר ברגמן בקולנוע העכשווי. למעשה, הצופים נטו להתרחק מהדרך שלו לעשות את זה, כפי שרובם עושים מהפסיכואנליזה. לא רק זה אלא שהם לעגו לו עד שיום אחד התהפך הגלגל ואנשים התעניינו יותר בספקות מאשר בוודאות.
יש לו דרך להציץ בצד הסובייקטיבי של הפסיכואנליזה, מבלי לתת לה ערך מדעי. אכן, לפסיכואנליזה יש ערך חברתי. זהו למעשה ניסיון להסביר בני אדם שמחלחל לאמנות. לאנשים אכפת מאמנות.
אינגמר ברגמן ופסיכואנליזה בפרסונה
הנושאים הנפוצים של ברגמן סובבים סביב מוות, דת, מערכות יחסים ונשים כנושא בפני עצמו. הקסם שלו מנשים הוא חומר למחשבה במונחים יונגיאניים של רוחו של אינגמר עצמו.
בפרסונה צילם ברגמן את מה שחשוב לו . שתי נשים מדברות בגסות על החשק המיני וההפלות שלהן בהתבוננות פנימית אחת על אחת. זה סרט על נשים שמדברות בחופשיות, בלי טאבו. כמה יוצרי קולנוע עשו זאת בקולנוע המודרני?
האדם הוא רק מסכה של הנפש הקולקטיבית, כזו שמעבירה את התחושה המתעתעת של היותו אינדיבידואל. כזו שבהיותו לא יותר מאשר תפקיד בו הנפש הקולקטיבית תופסת את השליטה, גורמת לך לחשוב שזה יכול להיות אתה.
אליזבת, במצב זה של נסיגה ובידוד, רק מדגימה את הפחד שלה מהחיים. עבור הגשטלטים, זה אותו רגע של תמיהה שבו אתה מבין שכבר לא משרתים אותך "משאבים נוירוטיים" (הרובד שפרלס מכנה קלישאה ותפקיד).
באופן דומה, אתה חווה פחד גדול מלהעמיק מכיוון שאתה כבר לא יודע (או שולט) לאן פניך מועדות. גם כלפי עצמך וגם כלפי היחסים שלך עם העולם.
פרסונה, פסיכותרפיה בקולנוע
סרט זה מספר את סיפורה של עבודה פסיכותרפויטית מקורית. הסיבה לכך היא שזה ההפך מהמכשיר הרגיל של התרופה האנליטית. המטופל הוא שמקשיב והמטפל הוא שמדבר.
מנקודת מבט זו, פרסונה יכולה להיות נושא לניתוח פרוע. הקולנוע חייב להציע חוויה אינטנסיבית, דרמטית ואפילו טראומטית עבור אינגמר ברגמן.
הסצנה המוזרה ביותר בסרט היא זו שבה פניהן של שתי הנשים, השחקנית אליזבת ווגלר (ליב אולמן) ואלמה האחות (ביבי אנדרסון), מחליקות זו על זו וחופפות זו לזו. החלקים המודעים מתנגדים זה לזה אבל החלקים הלא מודעים שלהם נפגשים. חפיפה זו משתקפת בתמונה על ידי הכנסת פניו של אחד בצל פניו של האחר.
ברמה הפסיכולוגית, הסרט מעלה את בעיית גבולות הרפלקסיביות. כלומר, באיזו מידה האחר הוא המראה שלך? באיזו מידה אתה מגדיר את עצמך לפי הדרך שבה אתה תופס אחרים? לפי הפרספקטיבה שאתה רוצה שיהיו לך? סצנת הסרט הזה מטיל ספק במצב הזהות שלך.
התפתחות הפרסונה
כדי להבין את הפיתוח הבא של הסרט, יש צורך להרהר על הרעיון שהציג היינץ קוהוט. זה על הבנת תופעת ההעברה. (אינגמר התייחס לזה כאל העברה ספקולרית).
זה מובן כסוג ההשלכה שמטופל עושה על האנליטיקאי או הפסיכותרפיסט. לפיכך, כזה שמתחיל מהמושג של קוהוט של "תהודה אמפתית". כלומר, הצורך של כל בן אדם להרהר, באחר, כדי לזהות את עצמו.
מכל זה ניתן להסיק שפרסונה היא פרויקט פסיכותרפי וקולנועי שלא נראה כמותו. זה נושא שבו הנושאים שהעלתה הפסיכואנליזה משתקפים על המסך בלי שום ניסיון לתת להם הסבר פורמלי. לפיכך, אין הסבר גדול יותר מזה האמנותי.
הצעה מופנמת, נשית וסוחפת, העוסקת בנושאים נלעגים ללא תסביכים ולאחר מכן מהווה הצעה עוצמתית שאינה זקוקה לאישוש מדעי. רק אימות קולנועי, כלומר.
