חברה עתירת כולסטרול ודלה במצב רוח

אנחנו חברה שבה הסבל נותר סטיגמה אילמת. אנו נוטלים כדורים לכאבי החיים, אנו מטפלים בכולסטרול הגבוה שלנו ובמצב הרוח הירוד שלנו. ובאותו זמן אנשים שואלים אותנו איך אנחנו מרגישים, כאילו דיכאון הוא פשוט זה: הצטננות יומיומית או זיהום שיש לרפא עם אנטיביוטיקה. אנשי מקצוע בתחום הבריאות אומרים שהם לא יכולים להרשות זאת לעצמם - שבכל יום הם מטפלים בעשרות אנשים עם סימנים ברורים של דיכאון או הפרעת חרדה אחרת. זה כאילו החברה היא אישון עין שמתרחב כשנכנסים לחדר קודר, שבו החושך אוחז בנו לפתע.

הסבל מתחבר לגוף ולנפש, הוא משפיע על הגב שלנו, העצמות שלנו, הנשמה שלנו. הבטן שלנו נשרפת והחזה שלנו מתכווץ. הסדינים עוטפים את עצמם סביבנו, כמו מחושים של תמנון המזמין אותנו להישאר שם, הרחק מהעולם, מהאור, משיחות וממלמול החיים.

ארגון הבריאות העולמי מזהיר אותנו שב-20 השנים הבאות דיכאון יהיה בעיית הבריאות הגדולה ביותר בעולם המערבי, ושכדי לעצור את ההשפעה שתהיה לכך על העולם שלנו, אנחנו לא צריכים רק אמצעים, כלים ומשכילים. בעלי מקצוע. אנו זקוקים למודעות ורגישות. עלינו לזכור שאף אחד מאיתנו אינו חסין לסבול מהפרעה פסיכולוגית בכל זמן נתון. אנחנו לא יכולים לעשות טריוויאליזציה של הסבל. מאוד מועיל לנסות ולהבין את זה ולהתמודד איתו ובעיקר למנוע מחלות כמו דיכאון.

דיכאון כסטיגמה וכישלון אישי

מרקוס הוא בן 49 ומטפל סיעודי. לפני יומיים אובחנה אצלו הפרעת חרדה-דיכאון. לפני שביקש פגישה עם המומחה עצמו, הוא כבר הרגיש את הצל של אותו דיכאון מתקרב, אולי בגלל שזיהה תסמינים דומים לאלו של אמו שבילתה בזמנים נוראיים של בדידות כשהיא סגורה בחדר השינה שלה. זו הייתה תקופה שהשפיעה נורא על ילדותו.

עכשיו הגיע ה"תור" שלו, ולמרות שהם הורו לו לקחת חופש מהעבודה, מרקוס מסרב לעשות זאת. הוא מפחד לספר לעמיתיו לעבודה (רופאים ואחיות) מה לא בסדר איתו כי הוא נבוך. עבורו, דיכאון הוא כמו כישלון אישי, חולשה תורשתית. נוסף לזכרונות אמו, פולשות לו מחשבות המכרסמות בו וטוחנות אותו. אמו הייתה גברת שמעולם לא הלכה לרופא ושבילתה את רוב חייה נתונה לגלגל גדול רגשי מסחרר של עליות ומורדות.

מרקוס הלך לפסיכיאטר ואומר לעצמו שהוא עושה את הדבר הנכון, כי התרופה תעזור לו, כי זו רק עוד מחלה לטיפול, כמו יתר לחץ דם, כולסטרול או תת פעילות בלוטת התריס. אולם חברנו טועה, כי למרות שהכדורים לכאבי החיים עשויים לעזור, הם פשוט לא מספיקים. העובדה היא שדיכאון, כמו הפרעות פסיכולוגיות רבות אחרות, זקוק לשלושה מרכיבים נוספים: פסיכותרפיה, תוכנית חיים ותמיכה חברתית.

השפלות, הסבל הגבוה והבורות הנצחית

אנחנו רגילים לשמוע שסבל הוא חלק מהחיים, ושלפעמים חוויה כואבת עוזרת לנו להתחזק ולצמוח. עם זאת, חמק מתשומת ליבנו שיש סוג אחר של סבל שתופס אותנו ללא סיבה נראית לעין, ללא נפץ, וכמו רוח קרה שמכבה את מצב הרוח, התשוקה והאנרגיה שלנו.

סבלות החיים הם הנגיף הגדול של המאה ה-21. אי אפשר לראות אותם, אי אפשר לגעת בהם, אבל הם גורמים להרס. ואז מדריך הוראות נותן שם למה שקורה לנו ואנחנו מסתיימים כעוד תווית, עד כדי כך שאנשי מקצוע רבים בתחום הבריאות טועים בצד של המודל המדעי. הם שוכחים שכל מטופל עם דיכאון הוא ייחודי, עם תכונות קליניות משלו, סיפור אישי משלו, ושלפעמים אותה אסטרטגיה לא עובדת עבור כולם.

מצד שני, בעיה נוספת שעומדת בפנינו כאשר אנו מתמודדים עם דיכאון היא שבמדינות רבות עדיין אין פרוטוקול הולם להתמודד איתו. רופאים ראשוניים בדרך כלל מאבחנים את זה ופשוט מטפלים בו בתרופות. אם אין שיפור אצל המטופל אז הם מופנים לעזרה פסיכיאטרית. כל זה מראה שוב שבעיות נפשיות אינן מוכרות מספיק, למרות שהראיות קיימות: 1 מכל 6 אנשים יחוו דיכאון בשלב מסוים בחייהם.

למרבה הצער, כפי שאנו יכולים לראות, אנו עדיין נטועים ביסוד הבורות הזה, שבו מחלות מסוימות הן עדיין שם נרדף לטירוף, חולשה או פגם שיש להסתיר. הגיע הזמן לאזן מחדש, להבין, ובראש ובראשונה, להרהר באותם מצבים אחרים שאינם מצריכים גבס, או שאינם מצריכים תפרים או טיפות כל 6 שעות.

בואו נפסיק לזלזל בסבל ונלמד להבין אותו, להיות פעילים, ובעיקר, שכנים.