אני עדיין רואה אותך... מנקודת מבט אחרת
אני עדיין רואה אותך למרות שאתה לא שם. אתה עדיין חלק מההחלטות שלי. אני מרגיש אותך בצחוק שלי ואתה חלק ממי שאני כי גדלנו יחד. מעולם לא היה "אנחנו כלום" כל כך לא הוגן אבל החיים כל כך חולפים, והנשמה נצחית. עם זאת, לעולם לא ניפרד מאלה שאנו אוהבים.
התמודדות עם אובדן היא אחד החלקים הקשים בחיים. החלל הרגשי שנותר מאחור תמיד יהיה שם. עם זאת, אדם שנפטר לעולם לא נעלם לגמרי מהצד שלך. הם חיים לנצח במובנים רבים כל עוד אתה חי.
אתה לא נפרד לנצח. אתה אומר שלום כשאתה שוכח. כמו כן, אתה לא יכול להיפרד כל חייך מאלה שאתה זוכר כל יום. התפיסה משתנה לאחר מותו של אדם אהוב, גם אם אינך יכול להמשיך ליהנות מחברתו הפיזית. אתה יודע שיש חלק מהם בכל אדם ואדם שבחייו הם עשו שינוי, כולל אתה.
"וכאשר ישתוק קולי במוות, שירתי ידבר בלבך העוזב."
-רבינדרנת טאגור-
אני עדיין רואה אותך
אולי אתה חושב שאתה לא בן אדם במסע רוחני אלא ישות רוחנית במסע אנושי. המוות לא לוקח את יקיריכם. להיפך, זה שומר עליהם ומנציח אותם בזיכרונותיך. החיים כן גונבים אותם לעתים קרובות ולעתים קרובות. זו הסיבה שאתה תמשיך לראות אותם.
כל דבר שנקבע משתנה לנוכח הפסד. אנשים מוצאים את עצמם במצבים חדשים ועם נקודות מבט שונות. אחד השינויים הגדולים ביותר הוא לקבל את מה שנעלם ולראות מה עדיין שם. בשמים האפלים ביותר, אפשר להעריך את הכוכבים הבהירים ביותר.
יש זיכרונות שלעולם לא יימחקו
"רק תן לי להיות חלש ולבכות היום. מחר אהיה שוב חזק". ביטוי זה מסכם את הריקנות שנותרה לאחר אובדן של אדם שהיה שם לאורך חייך. געגועים הביתה הם לעתים קרובות תזכורת עצובה לכך שפעם הכל היה מושלם אבל לא הבנת את זה. עם זאת, אתה עדיין שמח שהאדם שאיבדת היה חלק מחייך למרות העצב.
הזיכרונות שאתה אף פעם לא מכחיש והאנשים שאתה לא שוכח הם החומות שאתה בונה איתם את המבצר שלך. המבצר הזה הוא המקום שבו תמצאו דרך חדשה למקם את האדם שכבר לא נמצא שם פיזית אבל תמיד יהיה איתך. כך, תמשיך לראות אותם.
לקוות
זה לא אותו דבר כמו אופטימיות. זו לא האמונה שהכל יהיה בסדר אלא הוודאות שחלק מזה הגיוני, ללא קשר לתוצאה. בני אדם כבר יודעים את התוצאה הסופית וזה לא מונע מאיתנו לדעת שהכל הגיוני.
זה נכון במיוחד עבור אלה שלא נזכור בשל הישגיהם ואבני הדרך יוצאי הדופן, אלא אלה שהדוגמה שלהם חיזקה את החוט האנושי של טוב, חמלה וענווה.
לזכרו של אבי. זו ההתחלה של לראות אותך מנקודת מבט אחרת והסוף של איך שתמיד ראיתי אותך. אמשיך לראות אותך בכל מקום; באמא שלי, באחים שלי, בנכדות שלך, ובאלה שבחיים שלהם נגעת איכשהו, כמו שלי.
טביעת הרגל הרגשית שלנו עדיין תהיה חלק מהאנשים שפגשנו גם אחרי שנעלם.
