תיאוריות אינטואיטיביות לעומת מה שמלמדים בתי ספר
תחילה נסביר מהן תיאוריות אינטואיטיביות. לפני הכניסה לבית הספר, לילד אין מוח ריק. עוד לפני שהם מתחילים ללמוד, ילד כבר יצר סדרה של תיאוריות שמסבירות את המציאות שלו. אלה נקראות "תיאוריות אינטואיטיביות".
מהן התיאוריות האינטואיטיביות שיש לילדים? תיאוריות אלו אינן מבוססות על ניתוח שלם של המציאות; די ההפך. תיאוריות אינטואיטיביות מבוססות על חשיבה מהירה של הדברים שילדים רואים במציאות. אפשר לקרוא לזה השכל הישר של הילד. דוגמה לכך היא כאשר ילד חושב שכדור הארץ שטוח.
מכיוון שהן נחשבות כשכל ישר, תיאוריות אלו יכולות להיות שגויות או מאוד לא מדויקות. אם אנחנו רוצים שילדים באמת ילמדו מהי המציאות, עלינו להתנתק מהתיאוריות האינטואיטיביות הללו ולהחליף אותן באלו שמסבירות עובדות בצורה נכונה. אנחנו מאמינים שבית הספר צריך לעשות את זה, אבל האם זה נכון?
למרות שדיברנו זה עתה על תיאוריות אינטואיטיביות בילדות, אנו יוצרים ושומרים על תיאוריות אלו לאורך כל חיינו. בכל פעם שמתרחש אירוע, בין אם פיזי, חברתי או פוליטי, שבורח מהידע שלנו, המוח שלנו מעלה עבורו תיאוריית השכל הישר. אבל השכל הישר שלנו שגוי או לא מדויק כשמדובר בתופעות גדולות, אם כי הוא עוזר לעתים קרובות בקיום היום-יומי שלנו.
תיאוריות אינטואיטיביות ובית ספר
כאן יש לנו בעיה - תוכנית הלימודים של מערכת החינוך שלנו מתייחסת לתלמידים כאילו הם פסיביים. עבור בית הספר, התלמידים הם כוסות ריקות שיש למלא אותם בידע. עם זאת, זה לא נכון - תלמיד הוא כמו צמח שצריך להשקות אותו כדי שיגדל בחופשיות.
ראשית, בואו נדבר על מדוע בתי ספר רואים בתלמידים כוסות ריקות. אם נגיע לשיעור טיפוסי, נמצא כ-20 או 30 תלמידים יושבים מול מורה שמרצה באמצעות לוח. הם ידברו על דברים רבים שסטודנטים יצטרכו לשנן ואז יתרגמו לבחינה. במודל למידה זה ניכר כי התלמידים הם רק לומדים פסיביים – המשימה היחידה שלהם היא להקשיב למורה ולעשות מה שהם אומרים.
כשהתלמידים פסיביים, הם לא מגיעים להבנה עמוקה של נושאים, הם פשוט משננים את המשמעות המילולית של מה שהמורה נותן להם. אז מה קורה אם לתלמיד יש תיאוריה אינטואיטיבית שגויה והוא מקבל רק באופן פסיבי מידע שמפריך אותה? התשובה היא שהתלמיד ממשיך להאמין בתיאוריה האינטואיטיבית שלו תוך שהוא זוכר את התיאוריה הנכונה, גם אם הן סותרות.
שתי תיאוריות סותרות באותו מקום
איך ייתכן שלתלמיד יהיו שתי תיאוריות סותרות בראשו בו זמנית? כי כאשר אין להם הבנה מעמיקה של התיאוריה הנכונה, התלמיד מתעלם מהסתירות הקיימות עם התיאוריה האינטואיטיבית שלו.
כאשר התלמיד בבית הספר ומורה שואל אותם שאלה, הם יסתכלו לתוך הזיכרון שלהם ויגיב עם התיאוריה הנכונה. עם זאת, במצב אמיתי, הם ישתמשו בתיאוריה האינטואיטיבית שלהם, שהיא זו שהם באמת מאמינים בה.
כדי להבין זאת, בואו נעשה תרגיל קטן. הקדישו רגע למחשבה על השאלה הבאה. אם נקפוץ גבוה מאוד כלפי מעלה תוך כדי עלייה במדרגות נעות, על איזו מדרגה ננחת: אותה מדרגה שעמדנו עליה, זו שמעליה או זו שמתחתיה?
האינטואיציה אומרת לנו שבקפיצה אנחנו נשארים באוויר בזמן שהסולם ממשיך לעלות, אז ננחת במדרגה הבאה למטה. אבל זה שגוי, חוק האינרציה של ניוטון אומר לנו שכל גוף נע נשאר בתנועה אם אין כוחות אחרים שפועלים נגדו, לכן היינו נוחתים על אותה מדרגה, מכיוון שנשמור על התנועה - המהירות בה אנו הולכים למעלה - של המדרגות הנעות בזמן הקפיצה.
אם ענית נכון על השאלה, מזל טוב! אם טעיתם, אל דאגה, לאחרונה כמה סטודנטים לתואר שני בפיזיקה נשאלו שאלות מסוג זה בחקירה שביצע הפסיכולוג ג'יי קלמנט, ו-88% מהם נתנו תשובה שגויה. כך נוכל להראות שסטודנטים, למרות שהם יכולים לעשות תרגילי פיזיקה מסובכים בצורה מושלמת תוך שימוש בתיאוריות שהם למדו בסיום התואר, כאשר הם נשאלים שאלה מחוץ לעולם האקדמי הם מקשיבים לתיאוריות האינטואיטיביות שלהם.
האם יש פתרון לבעיה זו?
הפתרון לוודא שתיאוריות שמסבירות את המציאות בצורה נכונה ינצחו הוא לוודא שלתלמידים יש הבנה עמוקה של התיאוריות והסתירות הנכונות עם תיאוריות אינטואיטיביות. למרבה הצער, מערכת החינוך הנוכחית אינה מסוגלת לעשות זאת. הסיבה לכך היא שהיא אינה מתייחסת לתלמיד כגורם פעיל של הלמידה שלו.
כדי להשיג הבנה עמוקה ולדחות תיאוריות שגויות, הכיתה צריכה להיות מקום לדיון בו התלמידים יכולים לחשוף את התיאוריות שלהם ובעזרת המורה להתאים אותן כך שיהיו קרובים יותר לתיאוריה הנכונה.
השאלה שעלינו לענות היא: כיצד נוכל להפוך את הכיתה למרחב לדיון?
