השתיקה היא שותפו הגדול ביותר של מתעלל

שתיקה תמיד תהיה שותפו הגדול ביותר של המתעלל. שם הוא מוצא את המפלט הטוב ביותר שלו. איפה כל התוקפנות המשפילה שלו וכל אחת מהמכות שלו מוגנת. אלה מוסווים מאוחר יותר על ידי "אני מבטיח שזו הפעם האחרונה שזה יקרה".

כעת, ההבטחות הללו הופכות לעשן כשהן חשות ב"סנוב" חדש. או כשאתה לא מסכים איתם, או כשהם מרגישים צורך לאמת את כוחם. במילים פשוטות, מתעללים סובלים מחוסר ביטחון כרוני.

מתעלל תמיד יבקש את סליחתם. אבל הוא לא יהסס לשמור על אותה התעללות, אותה הטרדה. הדרך היחידה להימלט ממעגל הכוח הזה היא לקחת ממנו את השותף הטוב ביותר שלו: השתיקה.

שתיקה היא ותמיד תהיה המפלט הטוב ביותר למי שתוקף, למי שמפר. אתה צריך לשבור את השתיקה ולתת קול לכל קורבן.

בני בריתו של מתעלל

אלימות נסתרת היא הסוג הנפוץ ביותר בחברה שלנו. בין אם זו תקיפה פומבית של אישה או מוסתרת בתוך משק בית של זוג. עד כדי כך, שלפי מחקר שנערך באו"ם, ההערכה היא ש-35% מהנשים בכל העולם עברו התעללות. כמו כן, כמעט 70% מהם סבלו מתקיפה בשלב מסוים. אלו הן עובדות שעלינו להרהר בהן.

המתעלל יכול לקבל השכלה ועבודה טובה, או שהוא יכול להיות מובטל. הוא יכול להיות צעיר או מבוגר, וכמובן, הוא יכול להיות גם היא. דפוסים סוציולוגיים אינם מועילים בדרך כלל למומחים בזיהוים. על אחת כמה וכמה אם תזכרו היבט אחד מהותי: המתעלל זוכה בדרך כלל להערכה חברתית מאוד. למעשה, עבור אנשים אחרים, הוא בדרך כלל "בחור טוב".

עכשיו, הבעיה מגיעה כשבדיוק כמו וירג'יניה וולף אמרה, דלתות הבית נסגרות ואף אחד או כמעט אף אחד לא יודע מה קורה בפנים. כי מי שמשתמש באלימות מבטא אותה רק עם מי שיש לו קשר רגשי מאוד אינטימי: בן זוגם, ילדיהם...

מתעללים משתמשים בתוקפנות כסוג של כוח. הם אינם מסוגלים להגות את בן זוגם כאדם בעל זכויות או צרכים. כמי שראוי שיכבדו אותו. כי הם "חפץ שבבעלותם", חלק מעצמם. מכאן שבכל ניסיון לעצמאות, הם אלו שחשים שהתעללו בהם. הגבריות שלהם מרגישה פגיעה, מעמד הכוח שלהם.

לאחר מכן בן הזוג בוחר להיכנע, לשתוק ולהיכנס למערכת היחסים הכפופה הזו. מהסוג שבו התעללות פסיכולוגית ולעיתים אף התעללות פיזית משאירה פצעים שלא תמיד ניתן לראות במבט פשוט. לעשות את הצעד של הוקעתם כדי לשבור שתיקה זה לא קל. כי, תאמינו או לא, הקורבן לא תמיד מרגיש שהוא מובן.

במקרים רבים, עליהם להתעמת עם המעגל הקרוב של בני משפחה וחברים. הם אף פעם לא באמת מאמינים להתעללות או לתוקפנות שלמרות העובדה שהם לא משאירים סימנים, גוזלים מהם את חייהם.

השירותים החברתיים ומרכזי טיפול בנפגעים, מצדם, יודעים שאנשים רבים חוששים מפורמליזציה של התלונה מחשש ל"פעולות תגמול אפשריות" של התוקף.

אלו ללא ספק מצבים עדינים מאוד שבהם החשש לשבור שתיקה הוא עדיין שותפו הטוב ביותר של המתעלל. המפלט הטוב ביותר שלהם ומגן הכוח שלהם. זו האחריות של כולם לצאת לשם ולשנות מנטליות. עלינו להוציא את הקורבנות מאותם מרחבים פרטיים של עינויים והשפלה.

כי אף קורבן לא צריך להרגיש לבד. כי לכולם יש מקום בפאזל שהיא החברה שלנו. מקום שממנו הם יכולים להוקיע, לתת קול ולהיות פתוחים לכל התנהגות חשודה שבה אישה, גבר או ילד עלולים לסבול מהתעללות כלשהי.