לחנוק את כישרונותיהם של ילדים "לטובתם"
כישרונות הם אותם יכולות או מיומנויות אינטלקטואליות שמובילות אותנו לפתח פעילות במיומנות רבה. כשאנחנו אומרים שלמישהו יש כישרון, מה שאנחנו מתכוונים הוא שהוא טוב מאוד במה שהוא עושה וחוץ מזה, הוא נלהב מזה ומסוגל להשקיע בזה את כל כולו. לחנוק את הכישרונות של ילדים זה אחד הדברים הגרועים ביותר שאנחנו יכולים לעשות.
כשאנחנו ילדים, מבוגרים יכולים לראות במהירות מה הכישרונות הטבעיים והמולדים שלנו. יש ילדים שלא מפסיקים לצייר, אחרים רצים וקופצים, אחרים משוגעים על התבוננות בחרקים...
הבעיה מגיעה כאשר לא מעודדים את היכולות הללו שלנו כי הן לא "תורמות" כלום, לא לעולם ולא לעצמנו. או לפחות כך נאמר לנו.
כשאנחנו קטנים אנחנו מאמינים לכל מה שהסביבה שלנו משדרת לנו. באותו גיל תמים, יש לנו מעט יכולת להחליט מה אנחנו רוצים או לא רוצים לעשות בחיינו ובסופו של דבר, רבים נופלים בפח של כפייה תרבותית וחברתית, ואנחנו מאבדים את עצמנו בתהליך.
בית הספר, מניסיוננו, הוא חלק ממערכת שתוכננה עם אג'נדה ספציפית, ומשותפת לכל הילדים. בזמן שאנחנו שם, אנחנו נגישים למבחנים שמעריכים את יכולתנו לבצע בנושא שאולי לא יעניין אותנו לפחות. פילוסופיה, שמלבד היותה קצת לא הוגנת, מתמחה בחניקת כשרונות.
כאשר ילד טוב במשהו שהחברה רואה בו שימוש מועט, כגון מוזיקה או ציור, לעיתים רחוקות מעודדים אותו ולא עוזרים לו להשתפר.
להיפך, דווקא בדברים שלא מעניינים אותו ובדברים שהוא לא טוב בהם אנחנו נותנים להם מורים תומכים או חוגים פרטיים. זה לא אבסורד לגמרי?
"זה לטובתך..."
אנחנו לא יכולים להכחיש שגם ההורים וגם המחנכים רוצים בטובת ילדיהם וברור שיש להם כוונות טובות. החשש שמא ילדכם לא יפתח עתיד מבטיח או יהפוך ל"אדם שווה" הוא לפעמים כל כך גדול שמה שאנחנו עושים זה להרתיע את הילד ולקחת אותו לדרך מקצועית שרחוקה מלהפוך אותו למאושר, היא צפויה להסתיים. מתעבת.
כמבוגרים, רבים מאיתנו באמת לא יודעים מה אנחנו אוהבים ומה לא. אנחנו על טייס אוטומטי: בית ספר, מכללה, אוניברסיטה... ואז מה? כשאנחנו נכנסים לעולם העבודה אנחנו מבינים שזה לא באמת הקטע שלנו. אנחנו מבינים שהתאמןנו במשהו שאנחנו לא טובים בו במיוחד, או שאנחנו פשוט לא אוהבים.
אנחנו כביכול במקום שבו אנחנו נמצאים "לטובתנו", אבל מה קורה לחלומות שלנו, האם אנחנו נוטשים אותם תמורת משכורת קבועה?
אם יתמזל מזלנו להבין את כל זה יחסית מהר, אז אולי כשנהיה מבוגרים נוכל לתקן את זה ולהתחיל לפתח את אותם כישרונות שהיו כלואים בנפשנו, אך שנואשים להשתחרר.
אנשים רבים מצפים שכשיצאו לפנסיה הם יוכלו לעשות בדיוק מה שהם רוצים, בדיוק כפי שהם עשו כשהיו ילדים: ליהנות מהטבע, לעשות מלאכת יד, ללמוד מוזיקה וכו'. חבל מאוד שאי אפשר ליהנות מהעשייה האלה דברים, מחשש לא להיות מסוגל לחיות " חיים מכובדים " כפי שהקול הקטן הזה נהג לומר לנו בתת המודע שלנו.
לטפח את הכישרונות של ילדינו ואם אפשר גם את שלנו
המתנה הטובה ביותר שאנו כהורים יכולים להעניק לילדינו היא להעריך את כישרונותיהם בצורה אמיתית וכנה. כל אדם נולד עם מתנה ושם עלינו כהורים לתמוך בקטנטנים שלנו. תפסיק לכעוס כי הבן שלך הוא מערבולת ולא מפסיק לקפוץ ולרוץ לכל מקום! אולי הגיע הזמן לרשום אותו לאיזה ספורט שבו תוכל לפתח את היכולות הללו.
כאשר ילד מבחין שהוריו מעודדים את יכולותיו, ההערכה העצמית שלו עולה באופן דרמטי. ילדים תמיד מחפשים את אישור הוריהם וצריכים להיות בטוחים שמה שהם אוהבים לעשות הוא באישור הוריהם.
הרגשת ערך ולראות שמה שמגיע מתוכם זוכה למחיאות כפיים, מייצרת אצל הילד תחושת מימוש עצמי שעוזרת לו לא להיסחף ל"מה שהם צריכים לעשות כמבוגרים"
אנחנו לא רוצים שילדים יפסיקו ללמוד וללמוד דברים אחרים שיכולים להיות בעלי ערך בחייהם, שכן לכל למידה, אם מלמדים אותם היטב, יש תמיד תועלת כלשהי. אבל עלינו לדעת להעריך ולהעריך את חוכמתם ויכולותיהם בצורה מיוחדת ולדרבן אותם להשתפר בהם, לאתגר את עצמם, לשפר את עצמם ו... מי יודע?... לנסות ולהתפרנס מזה.
מצד שני, אם אתם קוראים את המאמר הזה והבנתם שהוא מדבר עליכם, אולי זה גם הזמן לשחרר שוב את הכישרונות שלכם. תשכח ממה שאחרים יגידו, כי אין ספק שמישהו יגיד לך: "זה לא מועיל!", "אין בזה שום עתיד!", "איך אתה יכול להתפרנס עם זה!" וכו...
אל דאגה, מי שמתמיד מצליח. כשאנחנו מתמידים בכל מה שמביא אותנו להתרגשות, יבוא זמן שבו נשיג את החלומות שלנו או, לכל הפחות, נתקרב.
הבעיה היא שאנחנו לא רגילים להיות נשלטים על ידי הפינוק העצמי שלנו ואנחנו נכנעים מוקדם מדי, כמעט תמיד נותנים לעצמנו להיות מושפעים מהסביבה שלנו. יש עוד זמן לפתח את הכישרון שלך ולהראות לעולם את כל מה שיש לך בתוכך, וכל מה שאתה מוכן לתת לאחרים.
