יחסי אב-בת: מכתב נוגע ללב

היא נולדה אתמול, ובעוד כמה שעות היא תתחיל בקולג'. אתמול אמרו לי שאני הולך להיות אבא, שנייה אחר כך היא זחלה, ודקות אחר כך היה לה שיעור נהיגה ראשון. אתמול היא הביטה בנו כאילו אנחנו אלים. היום היא מסתכלת עלינו כמי שבאמת מכירה כל אחד ואחד מהפגמים שלנו. בתוך כל זה עבר רק לילה. לילה שבו חשבתי, נדהמת, ראיתי אותה גדלה...

ראיתי אותה גדלה במרווחים כי לפעמים הייתי צריך ללכת לעבודה. ברגעים אחרים האחים שלה היו צריכים אותי, האחים שלי, החברים, ההורים או אמה היו צריכים אותי. לפעמים הייתי צריך את עצמי. הגעתי הביתה מאוחר ולפעמים לא יכולתי לחשוב על סיפור. כך היא עזבה את עידן הסיפורים המומצאים והתחילה לחוות כיצד המציאות יכולה להיות אכזרית לאין שיעור וגם מענגת יותר.

תקוותיו של אבא

אתמול היה לי הר של תקוות כלפיה. תקוות שכולן היו שלי, תקוות שהיא לא אמרה עליה כלום. היא פשוט סימנה לבקבוק כשהיא צמאה. היא הכניסה את כל מה שמצאה לפיה כשהייתה רעבה. היום עדיין יש לי תקוות, אבל יש לה תקוות משלה ואני חייב לקבל את זה. זה תהליך שנמשך כל הלילה.

הייתי רוצה שהיא תהיה עורכת דין. אני מאמין שיש להם חיים נוחים. אני חושב שיש להם תפקידים חשובים, שהחינוך שלהם נותן להם תחושת צדק טובה יותר מרוב בני התמותה. עם זאת, היא רוצה להיות עיתונאית.

עם זאת, היא לא רוצה להיות עיתונאית טלוויזיה. היא רוצה להיות אחת מאותן עיתונאים אנונימיים. אחד שמטייל ומדווח על מלחמה ונותן קול לסיפורים חשובים. זה כל כך מפחיד אותי שלפעמים אני לא מצליח לישון. בינתיים, היא מביטה בי בפרצוף של מישהו שהתאהבה בטירוף במישהו שזה עתה פגשה. כאבא, גם המבט הזה – המבט שלה, מעורר בי גאווה.

מוותרים על השליטה

כאבא, לא היה קל להעביר את השלטון. אני תמיד רואה אותה צעירה ממנה בהרבה, קטנה ופגיעה יותר, מורגשת ותמימה. ראיתי אותה גם צועדת עד קצה המצוק עם כל הנחישות שבעולם והייתי צריך לתת לה לעשות את זה. עד כמה שהייתי רוצה להיות המורה הכי טוב שלה, יש שיעורים שרק החיים יכולים ללמד אותך. יש כאלה שאתה צריך ללמוד עם אחרים.

היא נראית כל כך יפה שם ישנה. אני לא יודע אם היא יודעת, אבל היא הילדה הכי יפה בעולם. אמרתי לה את זה פעמים רבות והיא צוחקת, ואז מסמיקה, ולבסוף מגיבה ב"דא-עד!" (אל תבייש אותי).

קשה להבין את המאבק שלה נגד הגוף שלה. קשה להחזיר את הזיכרון של כשהיה כל כך חשוב לי מה ילדים אחרים חשבו עלי. קשה להבין שהזכרון יעזור לי להבין. התהליך הזה גם גורם לי לנוסטלגיה. זה גורם לי לדמעות בעיניים.

אני זוכרת את החרדה שחשתי כשהייתי צריכה ללכת לבית הספר עם הז'קט הנורא הזה. זה שאמא שלי תפרה ברגעי השעמום שלה וגירדה כמו השטן. אני לא יודע איזה ז'קט נוראי הכנתי לבת שלי. אולי יש כמה. אולי כשגרמתי לה לקחת שיעורי מוזיקה. זה עד שההתעלמות שלה ממוזיקה הרגה את החלום שלי שהיא תתיידד עם התווים השמונה והשש עשרה. לא יכולתי לגרום לה לאהוב את זה. היא נאבקה מולי ואני גרמתי לעצמי להרגיש טוב יותר כשחשבתי שזה טוב בשבילה.

אני הבנתי...

אם הייתי יכול להתחיל שוב, אני לא חושב שהייתי גורם לך לעשות כל כך הרבה דברים שהיו "טובים לך". לפחות לא מהצד. הייתי חולק איתך את החוויות. הלוואי שהייתי מבין איך הסתכלת על הכדור כשהיית קטן ושיחקת איתך כדורגל. הייתי רוצה להיות פחות ערני לסכנות ויותר ערני לחלומות. לא הייתי צריך מאחר כל כך הרבה. הלוואי שהייתי משחק איתך יותר. לפני שוויתרת עליי ומצאת ילדים אחרים לשחק איתם.

הייתי צריך לדעת שאתה מסוגל בהחלט ללבוש ז'קט כשהיה לך קר. שתאכל כשאתה רעב. אלה היו הצרכים שהיו לך בהתחלה, אבל לא מאוחר יותר. מאוחר יותר, מה שהיית צריך היה עידוד לפרויקטים שהתחלת. רצית תשובות לשאלות שלך וחברת מישהו שלא היה כמו בוס. היית צריך תמיכה, נחמה והשראה. אולי זה היה חלק מהתפקיד שגילמתי, אולי זה חלק מלהיות אבא.

הם אומרים שרגשות הם קסומים... ושלבני אדם יש כל כך הרבה רגשות שאנחנו יכולים לחוות יותר מאחד בו-זמנית. אני מרגיש עצוב שלא נקבל בחזרה את הזמן שלא בילינו ביחד. אני מניח שכל ההורים מרגישים אותו דבר בשלב מסוים, אבל זה לא גורם לי להרגיש טוב יותר

עם זאת, מה שכן גורם לי להרגיש טוב יותר זה מה שאני רואה עכשיו. אני רואה אותך נלחם את הקרבות שלך בצורה כנה. זה גורם לי להיות גאה. כמה שהם נכונים או לא נכונים, בחרת בהם ומצאת את התשוקה שלך. כשאני רואה אותך גדל, הבנתי סוף סוף שאני רוצה חיים קלים בשבילך. מה שאתה רוצה לעצמך זה חיים מאושרים. עכשיו אני רק מקווה שתמצא את זה ושתשתף אותי בזה.

נ.ב כפי שאתה יכול לראות, היום אני קצת עיתונאי וגם אבא. אני רוצה לסיים את המאמר הזה ולחתום עליו איתך בצהריים.