אפיקטטוס וחוכמת הרגשות
אפיקטטוס מפריגיה, פילוסוף סטואי מהמאה ה-1, נטע את שורשי הפסיכולוגיה המודרנית עם המשפט הפשוט אך האמיתי הזה: "זה לא הדברים שקורים לנו שגורמים לנו לסבול. זה מה שאנחנו אומרים לעצמנו על הדברים האלה."
אפיקטטוס נולד בשנת 55 לספירה בהיירפוליס, פריגיה, והגיע לרומא כעבד לאפפרודיטוס. אדונו חינך את אפיקטטוס עד לגלותו לניקפוליס בשנת 93 לספירה שם ייסד אפיקטטוס בית ספר יוקרתי לו הקדיש את חייו לחלוטין.
למרות היותו עבד וספג מכות קשות לאורך רוב חייו, אפיקטטוס היה אדם מאושר. הפילוסופיה שלו התבססה על הבחנה ברורה בין הדברים שנמצאים בשליטתך לבין אלה שאינם. בדרך זו, אדם יכול להתמקד בשינוי אותם דברים שניתן לשנות, ולקבל את אלה שאינם יכולים, ובכך למנוע ייסורים ואומללות.
אפיקטטוס קיבל שנסיבותיו אינן ניתנות לשליטה ולא ניתן לשנותן בשום צורה, אבל דעתו יכולה. בהקשר זה, היה לו כל הכוח. לכן החליט שהדברים ישפיעו עליו רק אם יתן להם להשפיע עליו. הרגשת רגש חיובי או שלילי לא הייתה תלויה באירועים חיצוניים, אלא בעצמו ובמחשבותיו לגבי אירועים אלו.
אנחנו שולטים ברגשות שלנו
כאשר רוב האנשים לכודים במצב רגשי שלילי - כגון דיכאון, חרדה, כעס או אשמה - הם נוטים להאמין שזה נגרם על ידי הנסיבות או המצבים המתרחשים בחייהם. אבל האמת היא שרוב הזמן זה לא המקרה.
מה שבאמת קובע את המצב הרגשי שלנו הוא הדרך שלנו לפרש את העולם, הגישה שלנו, האמונות והמחשבות שלנו. ההוכחה נעוצה בעובדה שאותו מצב יכול להוציא רגש שונה אצל כל אדם.
באופן הגיוני, אם המצב היה אחראי לרגשות שלנו, כולם היו מגיבים באותה צורה. וזה בהחלט לא נכון. אז, חייב להיות מסנן אחר שקובע את הרגש.
המחשבות באות קודם, הרגשות עוקבים אחריו
בואו ניתן דוגמה. דמיינו שאתם נוסעים באוטובוס, עומדים במעבר, נאחזים במוט לתמיכה. פתאום מישהו מכה אותך מאחור. אתה נהיה זועם, כי איזה אדם גס רוח לא היה זהיר סביבך. אז אתה מחליט להסתובב ולתת להם חלק מהמחשבה שלך. כשפתאום אתה מבין שהאדם מאחוריך עיוור.
בשלב זה רגשות הכעס, הזעם והזעם הופכים לרגשות של חמלה ורחמים כלפי העיוור המסכן שלא התכוון לדחוף אותך.
הגירוי שכביכול עורר את הכעס שלך הוא עדיין הדחיפה שקיבלת, אבל עכשיו אתה יודע שהאיש עיוור. אתה כבר לא חושב שהוא גס רוח או לא מנומס. במקום זאת אתה חושב שהוא אדם אומלל שלא התכוון או רצה לעשות זאת. אז אנחנו יכולים להסיק שמה שהכעיס אותך לא היה הדחיפה. זה היה הדיאלוג הפנימי שלך וכל מה שאמרת על המעורפל שדחף אותך.
כפי שאתה יכול לראות, מחשבות תמיד קודמות לרגשות. והחדשות הטובות הן שאנחנו יכולים לשלוט בהם! אנחנו אחראים עליהם! ואני אומר חדשות טובות כי אם זה לא היה המצב, היינו צריכים להיכנע כעבדים לעולם החיצוני. היכנעו להיות בובות חסרות הגנה שנעות בהתאם למצבים ולרעיונות של אחרים.
אל תתנו לאחרים לקבוע את הרגשות שלכם
תגיד שאני נכנס לדיכאון בגלל שאחרים מבקרים אותי. האדם שאחראי בסופו של דבר לדיכאון הזה הוא אני, על שהאמנתי לכל הביקורת הזו ולדעות האלה והפכתי אותן לשלי. אם אשנה את מה שחשבתי על הביקורת ההיא ואתן לה את החשיבות שהיא באמת ראויה, המצב הרגשי שלי יהיה שונה.
זה אולי לא נעים, אבל אני לא אהיה מדוכא מרעיונות של אחרים. כי אלה הרעיונות שלהם, לא שלי. אני אעשה אותם לשלי רק אם אבחר בכך. אם זה לא היה נכון, אם המחשבות שלי לא היו יכולות להתערב, הייתי צריך להיות מדוכא כל הזמן. אלא אם כן אוכל לגרום לכולם לשנות את דעתם עליי, וזה כמעט בלתי אפשרי ועבודה קשה מאוד.
למעשה, לבני אדם יש את היכולת הנפלאה להיות מאושרים למרות כמעט כל נסיבות ומצב. אם יש לך את האמצעים לשרוד, כבר יש לך את כל מה שאתה צריך כדי להיות בריא. אבל זה חיוני שתפנים לעומק את הרעיונות האלה, שתאמץ אותם כפילוסופיית החיים שלך.
אם אפיקטטוס היה מאושר כעבד הודות לדרך זו להתמודדות עם החיים, נוכל להיות מאושרים גם בנסיבות שללא ספק טובות בהרבה מאלו שעמן הוא עמד. אולי אתה מתבכיין יותר מדי. האם ייתכן שאתה מגזים יותר מדי לעולם, לכולם ולעצמך? האם אתה ממלא את עצמך בחרדה בניסיון לשלוט בבלתי נשלט?
סגור את הדלת על סבל. תפסיק להתלונן על מה שקורה שם בחוץ. פתור את זה אם אתה יכול; ואם אתה לא יכול, פשוט תן לזה להיות. שנה את הדרך שבה אתה מסתכל על דברים ודברים ישתנו.
