נשאר בפינה: ילדים נשכחים
ילדים נשכחים. הילד שלא היה אהוב על הוריו. הילד שגדל בפינה. הוא יהיה תקוע שם עשרות שנים, גם כשיהיה מבוגר, כי ילדותו נגנבה והאהבה נשללה. הוא עדיין מקושר לילד הרעב והכועס שהיה פעם. הוא נשאר תקוע בטראומת ילדותו.
הספר הורות מבפנים החוצה, מאת הפסיכיאטר והפרופסור דניאל ג'יי סיגל, מספק את המונח המושלם ללכת עם הילד הנשכח הזה: תרבות הבושה. מאחורי המילים הללו מסתתרת מציאות קבורה שאיננו מודעים לה לעתים קרובות.
אנחנו מתייחסים לילדים הקטנים שחיים מבוישים ומבולבלים כי הם לא חיים במשפחה טיפוסית. הם ללא הכרה, חמלה, טיפול, ביטחון.
"הילדות לא נמשכת, אבל לכולם מגיע אחד."
-וונדי דייל
הילד הנשכח הוא אחד ללא תפקיד בבית. זה הילד שמבקש ולא מקבל, הילד שלמד שלבכי זה חסר תועלת. זה הילד שמעולם לא ראה את עצמו משתקף בעיני הוריו או הרגיש את חיבוקם. הילד הנשכח שמעולם לא היה לו בית אותנטי או ליטוף שיבטיח לו שהכל יהיה בסדר. אף אחד לא לימד אותו להאמין, בקסם, ביקום, אפילו בעצמו.
הילדים האלה של תרבות הבושה מאבדים את עצמם בסופו של דבר בתהום של עקירה, זעם ושתיקה. תרחיש מייאש, תאמינו או לא, נפוץ מאוד בחברה שלנו.
הילד הנשכח, חיים מוזנחים
כשאנחנו חושבים על הילד שנשכח, אנחנו חושבים לעתים קרובות על משפחות לא מתפקדות. אלו הן סביבות שבהן התעללות פיזית ומילולית, הורים לא בשלים וטראומה נפשית שכיחים. איפה הילד נדחק לשוליים. סביבה המאופיינת בחוסר איזון רגשי, ביטחון ופחד.
עכשיו, חשוב להבהיר משהו: הילד הנשכח חי קרוב אלינו יותר ממה שאנחנו חושבים. הוא אפילו יכול להיות שכן שלנו. אולי הוא גר בבית אלגנטי עם שלוש קומות, או שיש לו הורים שתמיד נראים ידידותיים וחייכנים. אולי אתה רואה אותם עם ילדם השקט ביד, עצב נסתר בעיניו כשהם לוקחים אותו לבית הספר או לפעילויות אחרי בית הספר.
אולי יש לו סט מפתחות משלו, ואתה רואה אותו נכנס ויוצא מהבית שלו לבד כי ההורים שלו עובדים כל יום, כמו שצריך. הם חוזרים הביתה עייפים ללא אנרגיה לתקשר איתו או להקשיב לו. זה, זה מה שלעולם לא צריך להיות. במצב זה אין אלימות, אבל חוסר התפקוד ברור. גם זה סוג של התעללות: היעדר אהבה אמיתית, היעדר הורה מודע ונוכח, חוסר תחושה כלפי הילד.
אף אחד לא צריך לגור בפינה
אף אחד לא צריך לחיות בחדר חשוך ללא חיבה. בילוי ילדות בסביבה מסוג זה, מלאת צל וללא חיבה, תיצור אצל הילד קונפליקט פנימי שעלול להימשך עשרות שנים לפתור. באופן מעניין, אליזבת קובלר-רוס כתבה בספרה, על צער ואבל, אלו עם ילדות טראומטית צריכים לעבור סוג מאוד מסוים של אבל.
"אחד הדברים הכי מזל שיכולים לקרות לך בחיים הוא, לדעתי, להיות ילדות מאושרת".
הפסיכיאטר השוויצרי-אירופי מסביר שזה כמו להתחיל ניתוח בסדרה של רגשות מופרעים החבויים בקופסאות. כל קופסה הופכת מבולגנת יותר ככל שמעמיקים. זהו עולם פנימי כאוטי שבו הכל קיים בבת אחת: זעם, כעס, הונאה, הזנחה ודיכאון.
הילד הנשכח הופך לעתים קרובות למבוגר בלתי נגיש, אנשים השומרים על עצמם ואינם יכולים ליצור מערכות יחסים מתמשכות ומשמעותיות. הסיבה לכך היא שבמובן מסוים הם עדיין חיים בתרבות הבושה הזו, שבה הם תוהים כל הזמן מה הם עשו כדי להיות לא ראויים לאהבה. הם מעולם לא קיבלו את האהבה הדרושה כדי לבנות ולצמוח כאדם.
לאף אחד לא מגיע לגור בפינה, במיוחד לא לילדים. לקטנטנים שלנו מגיע שיטפלו במילים אכפתיות. מגיע להם הזמן שלנו גם כשעברנו יום ארוך. יתר על כן, הם ראויים לסבלנות ולנחמה הבלתי נגמרת שלנו.
אני רוצה לסיים בהצעה: השקיעו בהורות ובחינוך מודע. בואו נמנע מלהשאיר עוד ילדים נשכחים, עוד ילדות אבודה. חשבו על ההשלכות שיהיו למעשיכם לשארית חייו של ילדכם.
