המטריצה: הטלת ספק במציאות
"מהי המטריצה?" היא השאלה שניאו, הדמות הראשית של הסרט הזה, שואל את עצמו לעתים קרובות. בכל הכנות, כשאנשים צופים במטריקס בפעם הראשונה, הם גם שואלים את עצמם את זה. טרילוגיית הסרטים הזו ידועה בימינו. היו אינספור ניתוחים של הסרטים הללו, ולמעשה, מורים מרבים להשתמש בהם כדי להשלים את שיעורי הפילוסופיה שלהם.
במאמר זה, אנו הולכים לדבר על הסרט הראשון. זה עשוי להיות המשמעותי והמעניין ביותר. קשה מאוד לסכם במאמר אחד כל היבט ראוי לניתוח בסרט הזה. בגלל זה, פשוט נתמקד בניתוח גלובלי של כמה מהדברים שאנשים מרגישים בדרך כלל לאחר צפייה בסרט.
איך אנחנו יכולים לדעת אם אנחנו ערים? מה אמיתי? מה לא אמיתי? אני בטוח שאם אי פעם צפית בסרט הזה, שאלת את עצמך את זה לפחות פעם אחת. יתכן שעשית את זה עוד לפני שצפית במטריקס. לרבים מאיתנו הייתה תחושה שאיננו מסוגלים לפעול מרצוננו החופשי. חלקנו חשבו שהפעולות שלנו קבועות מראש או מושפעות מאוד או שאנחנו חיים בעולם מאוד דמוי ניטשה. לפעמים, אנחנו עשויים אפילו לחשוב שאנחנו עוברים מניפולציות ונשלטים ושאנחנו עשויים להיות בתוך חלום. המטריקס נותן תשובה לכל השאלות הללו. זה קצת כמו מיתוס עכשווי, פתרון לכמה מהדילמות של האנושות.
ההתקדמות הטכנולוגית שעלתה בסופו של דבר שיעבדה אותנו. המכונות האלה שממשיכות להיות יותר ויותר אינטליגנטיות רכשו כוח רצון משלהן. הם הגיעו והתעלו על האינטליגנציה האנושית. עם זאת, המשאבים הפכו נדירים ויש להזין את המכונות הללו. כך, לאחר מלחמה, מכונות בסופו של דבר ישעבדו בני אדם, ויהפכו אותם למקורות מזון. בני אדם נאלצים לחיות בחלום; לישון לכל החיים תוך כדי חיבור למכונות שניזונות מהן.
זהו עתיד דיסטופי ומפחיד שהופך פחות אבסורדי מיום ליום. כמה בני אדם הצליחו להתנגד ולחיות בציון, העיר החופשית היחידה שאליה הם ניגשים למטריקס מתוך כוונה לשחרר עוד בני אדם ולהתחיל במאבק כדי לצאת מעבדות. שיח מאוד מדע בדיוני, אבל הוא גם מלא בביקורת ועוצמה. יש לו את היכולת לגרום לנו לפקפק במציאות שלנו. איך אני יודע אם אני לא חי בחלום? האם אני הבעלים של ההחלטות שלי?
מהי המטריצה?
הדבר הראשון שננסה לעשות הוא להסביר מהי המטריקס. מורפיאו עצמו הוא זה שעונה על זה. הוא אומר, "זה העולם שהוצב לנגד עיניך כדי להסתיר ממך את האמת." המשמעות היא שהמטריקס הוא שקר לחושים שלנו: היא לא אמיתית אבל אנחנו תופסים אותה כאמיתית.
אפלטון אמר שהחושים שלנו מטעים ולא אמינים. אם אתם לא זוכרים על מה המיתוס הזה, הוא בעצם מדבר על בני אדם שרגליהם וידיהם קשורות וצופים בקרקעית מערה. מאחוריהם, אש דולקת מקרינה ברקע צללים, שהם מהרהרים בהם. עבור בני האדם האלה, הרקע הוא המציאות שלהם כי זה הדבר היחיד שהם יודעים. זה הדבר היחיד שיש להם גישה אליו והדבר היחיד שהחושים שלהם קולטים.
אם אחד מבני האדם האלה יצליח לברוח, תהיה לו גישה לעולם האמיתי, לידע. בהתחלה, האור היה מסמא את עיניהם, הם היו מרגישים כאב ויצטרכו להסתגל. כשהם חזרו למערה, החברים שלהם כנראה היו חושבים שהם משקרים וינסו להרוג אותו. החברים האלה מכירים רק מציאות אחת, וכתוצאה מכך, הם ינסו להגן עליה לא משנה מה.
זה משהו שמזכיר לנו זמנים עתיקים כמו גלילאו או קופרניקוס. במטריקס, לניאו יש חשד, רעיון שהוא לא יכול להוציא מדעתו. ממש כמו באליס בארץ הפלאות, ניאו עוקב אחר ארנב שיוריד אותו במחילה. עם זאת, הפעם, ניאו לא ייגש למקום פנטסטי ולא אמיתי; במקום זאת, הוא יגש לעולם האמיתי, עולם הרעיונות שאפלטון הציע.
הדבר המעניין במטריקס הוא הדרך שבה הוא נותן תגובה למציאות. זה לוקח דברים ארציים כמו דז'ה וו ונותן להם תחושה ומתאים אותו למערכת המוצעת. המטריקס היא סוג של מציאות מדומה שבה כולנו ישנים ושאנחנו חיים בה כאילו היא אמיתית. האין זה נכון שכאשר אנו מרכיבים משקפי מציאות מדומה, למרות הידיעה שהיא לא אמיתית, החושים שלנו מפרשים זאת ככזה? זה בדיוק מה שקורה במטריקס. אנו תופסים תחושות כאמיתיות, וכתוצאה מכך, אנו מפסיקים לתהות אם אנו ערים או לא.
מצד שני, השאלות שניאו שואל על המציאות שלו מזכירות לנו את דקארט. הוא פתר את הבעיה בכך שדיבר על גאון מרושע שתמרן אותנו והונה אותנו, בדיוק כמו שעושות המכונות במטריקס. דקארט מטיל ספק בכל דבר והמטריקס גורם לנו לפקפק בחושים שלנו.
כמו כן, כל זה מתייחס להילארי פוטנם. היא דיברה על משהו דומה לגאון המרושע. איך אנחנו יכולים לדעת שאנחנו לא מוח בדליים? איך אנחנו יכולים לדעת שאנחנו לא חיים בחלום משותף? את השאלות האלה שפוטנם העלה אפשר היה לראות גם ב"מטריקס". זה כמו מצב שכולם חולקים בלי לשים לב לאופי מה שאנחנו חיים.
האם אנחנו חופשיים?
אם אנחנו חיים בחלום משותף, כלומר החלום הוא אפילו לא שלנו, עלינו לשאול את עצמנו אם הגורל באמת קיים והאם המעשים שלנו הם באמת שלנו. אחת הדמויות המעניינות ביותר הקשורות לכך היא אורקל. הוא זה שיגיד לניאו שהוא מסוגל להחליט, שהוא הבעלים היחיד של ההחלטות שהוא מקבל. זה מוזר כי הדמות של אורקל מתקשרת לגורל. הסרט מבוסס כל הזמן על החלטות: גלולה אדומה או כחולה, לדעת את האמת או לא. חלקם גם קשרו את חופש הבחירה הזה לאקסיסטנציאליזם של סארטר.
אם הגורל לא קיים ושום דבר כבר לא הוכרע, אז אנחנו אלה שיוצרים את הגורל שלנו עם ההחלטות שלנו. עם זאת, הסרט מראה גם את האפשרות של גורל, של משהו שכבר נקבע. אך יחד עם זאת, הוא מראה טיעונים הסותרים זאת. בשלב זה, אורקל היא אחת הדמויות החשובות ביותר, כמו גם מורפיאוס, שמיקומו אינו שולל אף אחת מההשערות הקודמות. מורפיאוס מאמין בגורל, אבל הוא גם מאמין בכוח ההחלטה.
המטריקס מעלה גם את נושא הידע והאושר. אנו רואים שהעולם האמיתי שאליו הם ניגשים כשהם עוזבים את הסימולציה אינו טוב. הם מגלים אמת מפחידה והופכים שקועים בעולם של צללים. בשלב זה, ראוי לשאול את עצמנו אם ידע הוא באמת טוב ואם הוא באמת מוביל לאושר. רבים מאיתנו רואים באושר את המטרה הסופית.
ציפרה היא הדמות החוזרת בתשובה של הסרט. הוא רצה לגשת לאמת, וכשסוף סוף הגיע אליה, הוא החליט לחזור לעולם הלא אמיתי. הוא רצה בחזרה את הפנטזיה ופשוט להתעלם מהמציאות. ציפרה החליט שהוא מעדיף לחיות חיים בורים מאשר לדעת את האמת.
כמות השאלות הפילוסופיות שהמטריקס מעלה היא באמת מעניינת. זה גורם לנו להפוך לשופטים ומשקיפים זמניים. בנוסף, זה גורם לנו לפקפק בהחלטות שלנו, באושר ובעולם הסובב אותנו. אין ספק, המטריקס הוא סרט שפרופסורים צריכים להראות בכיתות הפילוסופיה מכיוון שהוא מתיימר לענות על חוטים פילוסופיים מסוימים ללא דעות קדומות. זה מאפשר לנו לפתוח את הראש ולפקפק בכל דבר.
"מה אמיתי? איך אתה מגדיר אמיתי? אם אתה מדבר על מה שאתה יכול להרגיש, מה אתה יכול להריח, מה אתה יכול לטעום ולראות, אז אמיתי הוא פשוט אותות חשמליים שמתפרשים על ידי המוח שלך."
-מורפיאוס, המטריקס -
