דיכאון וסבל בשתיקה
אנשים שסבלו מדיכאון או נלחמים בו כעת יודעים את המשמעות של " לסבול בשתיקה ". מישהו שואל אותך למה נעדרת מהעבודה, או אולי הם סקרנים לדעת למה אתה נראה קצת יותר מבולבל, רזה יותר, אדיש יותר. לפעמים קל יותר לומר שיש לנו שפעת, משהו שקל יותר לקבל ולהבין מאשר מה שבאמת חולה עליך: הדיכאון שלך. כשאנחנו אומרים את המילה "דיכאון", רבים אינם יודעים כיצד להגיב. הם לא יכולים פשוט לומר, "זה יעבור" או " הכדורים האלה יסדרו אותך מיד". התהליך הרבה יותר מורכב, עמוק ומאתגר מזה.
גם לא קל לחלוק את הדיכאון שלך עם ילדיך או בן זוג רומנטי. אז, לפעמים, אנחנו בסופו של דבר משתיקים את הכאב שלנו וקוברים אותו עמוק בפנים, הרחק מנקודת המבט של העולם, שאינו יכול להבין או לקבל אותו. יש האומרים שדיכאון הוא כמו גרסה מודרנית של "צרעת". למרות שזה אולי נראה קצת מוגזם, בהתחשב בכמה אנחנו מתעלמים ומכסים דיכאון, זו עשויה להיות השוואה הולמת.
דיכאון, מגיפה מודרנית
הם אומרים שדיכאון הוא המחלה המודרנית האולטימטיבית ושאנשים היום נאבקים להתמודד עם רגשות, מתח, כישלון, עצב או אובדן.
למרות ספרי העזרה העצמית הרבים שמתפרסמים מדי שנה, נראה שאף אחד מהם לא נותן את התשובה לבעיות שלנו. בינתיים, חברות התרופות מתעשרות יותר ויותר בגלל העלייה בשימוש בתרופות נוגדות דיכאון וחרדה, אותן רושמים יותר מטפלים ראשוניים ורופאים פסיכיאטריים מדי יום. זה מעגל קסמים שבו דבר אחד מוביל בהכרח לאחר ולא נראה שיש מוצא.
למעשה, דיכאון הוא בו זמנית המחלה הידועה ביותר אך הפחות מכובדת. לעתים קרובות, זה אפילו מושתק. כמה זמן עלינו להתקשר חולים מהעבודה או מהחיים? האם נוכל איכשהו לחשב את הזמן שייקח להתגבר על דיכאון?
לפעמים, הכי קל להשתיק ביעילות את הסבל שלנו ולחייב את עצמנו להישען על חיים " נורמליים " כלפי חוץ. הכי קל לא לעזוב את העבודה, להגיד למשפחה שלנו שאנחנו בסדר, להגיד לעצמנו שהמצב משתפר, לקחת את התרופות שלנו ולהקל על הבעיה שעומדת בפנינו.
דיכאון אינו פשע; אתה לא צריך להסתיר את זה
זה לא אומר שאתה צריך להביע את הכעס או הצער שלך לכל מי שאתה בא איתו במגע. זה רק אומר שאתה לא צריך להסתיר את הסבל שלך כאילו זה פשע או משהו שצריך להתבייש בו. דיכאון אינו נרפא בן לילה ואין אסטרטגיה בלתי תקינה שעובדת עבור כולם.
כל אדם הוא ייחודי, ואין הדיכאון של אף אחד זהה לזה של מישהו אחר. אנחנו צריכים למצוא את הדרך שלנו כדי להוציא את עצמנו מהבור. כמובן שלפעמים טיפולים תרופתיים נחוצים ויעילים, במיוחד בשילוב עם טיפול. הכרחית גם בתהליך ההחלמה היא תמיכה מהיקירים שלך. שם אנו מוצאים לפעמים את הבעיה הגדולה ביותר.
סבל בשתיקה הוא האויב הגרוע ביותר במקרה הזה. אנחנו מנסים להימנע מהדיכאון שלנו, לברוח ממנו, ולקבור אותו כאילו הוא לא קיים, אבל זה לגמרי לא מועיל. דיכאון הוא אמיתי כמו חבורה שהיינו מקבלים לאחר שנפגענו או נפלנו למטה; זה שיקוף של הכאב והכאב שלנו ויש לרפא אותו. אבל איך?
אין תשובת קסם. אין טיפול שמתאים לכולם. כל אחד מאיתנו חייב לבחור את הדרך שלו להחלמה, ללמוד לראות, להכיר ולקבל את עצמנו כמי שאנחנו ואיך אנחנו.
דיכאון נלחם, כמו מחלות רבות אחרות, עם הלב, המוח, הכוח...ותמיכה מהקהילה והאהובים. לא עם שתיקה.
