הכל ייפול על מקומו
עד כמה אנחנו דואגים יתר על המידה? מתי אנחנו לא חושבים איך נסתדר בעבודה החדשה שלנו, איך הילד שלנו יסתדר בבית הספר בבוא העת, או איך הדברים מתנהלים בנישואים שלנו? באיזו תדירות אנחנו מגיעים באיחור לאירוע, לאחר שהסקנו את המסקנות הקטסטרופליות של עצמנו, רק כדי לגלות שבסופו של דבר, הכל מסתדר בצורה הרבה יותר פשוטה ממה שציפינו?
לפעמים המוח שלנו רץ הרבה יותר מהר ממה שהיינו רוצים. מה שאנחנו באמת צריכים לעשות הוא לשלב את הרעיון של אורח חיים איטי בדרכי החשיבה שלנו כדי שנוכל להישאר נוכחים יותר בחיינו העמוסים והמלחיצים.
תפסיק לחשוב כל כך הרבה! בסופו של דבר הכל מסתדר והכל יגיע למקומו. כמו שאומר פתגם עתיק, "אפשר לתקן הכל, חוץ מהמוות". אז תן למוח שלך לנוח קצת ואל תנסה לדחוף את הזמן נפשית כשכל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לתת לו לעשות את העבודה שלו. אם נחליט לראות את העניינים באור אחר, אז בהחלט נוכל לפתור אותם בסופו של דבר.
אולי אתה מובטל, רווק ושום דבר לא מסתדר בבית. אם איבדת עבודה, אהבה, יציבות - במילים אחרות, ה"צפון" שלך - אל תדאג. המצפן של החיים יעזור לך למצוא שוב את נתיבך. הכל ימצא את מקומו. אחרי סערה, השמש תמיד יוצאת.
החיים הם כמו נהר. לפעמים אנחנו בפסגה, מתחילים בהרים בכוח ובהתלהבות, אבל בלי לדעת את הדרך שמצפה לנו. פעמים אחרות, עלינו לעבור דרך חלקים מלאים בסלעים ובמכשולים אחרים. בפעמים אחרות, עשינו הכל, והגענו לים, רק כדי להתחיל שוב דרך אחרת ולא בטוחה.
אנחנו תמיד ממלאים את עצמנו בדאגות, שרבות מהן מיותרות. דאגות אלו נגרמות ממצבים של חרדה ומתח, ומזיקות הן לגוף והן לנפש. בואו לא נדאג; הנהר עושה את דרכו חוצב את דרכו לאט לאט, מבלי צורך לחפש אותו או לחשוב עליו ללא הרף.
מישהו שאני מכיר היה חולה מאוד וקרוב למוות לאחר שחלה בפתאומיות. היא הייתה אדם צעיר ובריא, אבל בגלל טבעם הבלתי צפוי של החיים, מה שהולך להיות אחד האירועים המשמחים בחייה הפך, לכמה ימים, לסיוט אמיתי עבורה ועבור אהוביה.
באותו רגע, הבנתי שאם היינו מאבדים אותה, זו הייתה טרגדיה אמיתית, והרגעים האלה הם הרגעים היחידים שבהם אנחנו צריכים לדאוג באמת. כל השאר, החששות והפחדים היומיומיים שלנו, יפלו על מקומם... כמו פאזל שאת תמונתו אנו מגלים חלק אחר חלק. לכולנו יש חידות אישיות, ועלינו להתעמת איתן ברוגע ובאיטיות.
מעתה ואילך, אני חושב שכולנו צריכים לנסות להירגע קצת יותר בחיי היומיום שלנו. אם נפספס את האוטובוס, פשוט נצטרך להגיע מאוחר; אם ארוחת הצהריים לא יכולה להיות מוכנה בשעה 2 על הנקודה, אז היא תהיה מוכנה בשעה 2:30; אם הבנק ייסגר, נחזור מחר; אם נעשה טעות בעבודה, נפצה עליה למחרת; אם יש לנו מחלוקת עם מישהו, אולי מחר נוכל לגשת לזה אחרת, או לפחות לגשת זה לזה בכבוד.
אבל לא ניתן לכרית שלנו להיות חברת האומללות שלנו, שם כדי להזכיר לנו בחלומותינו את הדאגות והפחדים שכבר הכריעו אותנו במהלך היום... כי הכל יסתדר.
