חיים טובים יותר ייפתחו רק אם אתה מאמין שמגיע לך
אמילי דיקינסון אמרה בחוכמה בשיריה שאנחנו לא מודעים לקומה שלנו עד שאנחנו קמים. הדבר הכי מוזר בכל זה הוא שלפעמים זה בעצם איך שגדלנו. החברה בכלל והאנשים סביבנו מעדיפים שנהיה כנועים, שותקים וצייתנים.
זו הייתה תקופה אחרת, כמובן. ברור שהיו דרכים אחרות לחשוב. אבל רגשות מורכבים, חוסר ביטחון וחוסר ביטחון לא נגמרים באמת. זה כמו סרט שלא מפסיק. כזה שמביא לנו רגע קסום ואז מרפה ממנו. כזה שמראה לנו מהו אושר ולוקח אותו במהירות, משאיר אותנו עם געגוע, כאב, זיכרונות וחרטה.
חרטה על כך שלא שאפתי ל"עוד משהו", על כך שלא נלחמנו, על כך שלא הרגשנו שמגיעה לנו ההזדמנות של פעם בחיים, על כך שלא אוזרת מספיק אומץ לאהבה האבודה ההיא...
מגיע לך חיים טובים יותר
אנה התחילה ללכת לחדר כושר כי היא רוצה לחיות חיים טובים יותר. היא הולכת כל יום מ7 עד 8. ועדיין, היא עדיין מעשנת שתי חפיסות סיגריות ביום. קרלוס איבד את עבודתו לפני 9 חודשים. הוא יוצא מהבית כדי לחלק כל יום קורות חיים, אבל ברגע שהוא מגיע הביתה הוא מתחיל לאכול באופן כפייתי. הוא אוכל כל כך הרבה שהשינוי בגופו כבר מורגש מאוד. מרתה ניתקה מערכת יחסים נוראית לפני חודש, ומאז היא מרותקת להיכרויות באינטרנט. היא אובססיבית לגבי מציאת "הגבר המושלם".
אנו יכולים לסכם את כל הדוגמאות הללו ברעיון מוכר אחד. בדיוק כפי שאנו מוצאים איזון בחלק אחד של חיינו, אנו עושים צעדים מדאיגים אחורה בחלקים אחרים. כאילו אנחנו לא מבינים שמגיע לנו חיים טובים יותר. כתוצאה מכך אנו מפסיקים לטפל בעצמנו בצורה מלאה ובריאה. למה אנחנו עושים את זה? למה שלא נתחיל לקחת שליטה אמיתית על החיים שלנו כדי שנוכל להיות מאושרים ובריאים?
עלינו לחפש את התשובה לשאלה הזו לא רק בעברנו, אלא גם בחוסר היכולת שלנו לדאוג לעצמנו, להזין את הנשמה שלנו, ובעיקר, לעבד את הרגשות שלנו. בשלוש הדוגמאות הללו ראינו כיצד כל אחד נקט פעולה טובה. אחד הולך לחדר כושר. אחר מחפש עבודה, והשני ניתק מערכת יחסים לא מאושרת ומורכבת.
אבל שאר ההתנהגויות שלהם מולידות את החושך שכולנו מזהים. חרדה, חוסר ודאות, פחד מהעתיד, חוסר יכולת להיות לבד, התמכרות לחומרים. כולנו יודעים שמגיע לנו חיים טובים יותר, אבל אנחנו לא יודעים איך לראות את הצרכים האמיתיים שלנו. אנחנו לא יכולים לראות את אלה עמוק בפנים.
תאמין בעצמך, כי להיות מאושר זה לא צורך, זו זכות
החיים יתנו לנו יותר הזדמנויות רק אם נשים רגל אחת מול השנייה ונלך לחפש אותן. האושר יתדפק על דלתנו רק אם נהיה פתוחים, קשובים, מוכנים, ובעיקר מוכנים לכך.
כי כל מי שיאפשר לפחד וחוסר ביטחון להשתלט בסופו של דבר עם הזדמנויות שהוחמצו. כי כל מי שמקבל תבוסה מול אכזבה יבחר במוקדם או במאוחר באותו כלוב פיזי ומנטלי שבו הכניסה את עצמה אמילי דיקינסון.
בעולם של היום שבו אנחנו יכולים למצוא "גלולות אושר" בטוויטר ובפייסבוק בצורה של משפטים יפים, יש דבר אחד שאסור לנו לאבד את העין. זה משהו שמתנגדים לפסיכולוגיה חיובית מזכירים לנו במפורש. עלינו ללמוד לקבל חוויות כואבות, לא משנה כמה קשות הן עשויות להיות. פיטורים, אכזבה או נפילה הם משהו שאנחנו צריכים לקבל, בלי קשר.
אחרי שצללנו לתהום הכאוטית של רגשות שליליים, יגיע הזמן לצאת החוצה. ואנחנו נהיה חזקים יותר בשביל זה.
ובחיי היומיום המורכבים והתובעניים שלנו, עלינו להפנים את העובדה שלא מגיע לנו רק אושר ושלווה. לא מגיע לנו רק להרגיש מרוצים וחופשיים. כל הדברים האלה הם למעשה זכויות. כי זה לא משנה מה הסיפור שלנו, מאיפה אנחנו או מי אנחנו. לכולנו יש זכות מוחלטת להיות מאושרים ולהחליט מה זה אומר עבורנו.
