אנשים שחושבים שכולם תמיד אחראים לבעיות שלהם
יש הרבה אנשים שאינם מסוגלים לקבל אחריות על מעשיהם. העניין הוא שכשאתה לא מסוגל לקבל את זה שאתה בעצם האדם שמכוון את חייך, עושה בחירות ופועל, יהיה לך קשה לקחת יוזמה ולתפוס את ההגה של חייך. בתרחישים האלה תמיד יש את מי להאשים בדברים שקורים. וכמובן שזה לא אתה.
זה החבר שלי, אמא שלי, האדם הזה שפגשתי... יש טווח עצום, גדול כמו שאנחנו רוצים שהוא יהיה. העיוורון הגדול ביותר הוא כאשר איננו מסוגלים לקבל את התפקיד שאנו ממלאים, התפקיד שהוא למרבה המזל שלנו ולא של מישהו אחר - או של הגורל. זו הכחשה מוחלטת והרשעה עיקשת שאומרת שהאדם "האשם" בבעיות שלי הוא תמיד מישהו אחר.
הם משליכים אחריות כלפי חוץ כדי שהם לא יצטרכו לקבל אותה
יש אנשים שהם אמנים אמיתיים שמדגדגים את המציאות כדי להצדיק את מה שהם אומרים לעצמם: שהם לא אחראים למה שקרה להם. הם בסדר עם ההונאה העצמית שלהם, בין היתר בגלל שהם כל כך רגילים לזה שזה קצת לא מודע. אבל הונאה עצמית היא עדיין מגבלה גדולה שמטשטשת את המציאות שלנו. זה הופך להיות יותר כאוטי, יותר עוין.
אנחנו מאבדים את כוכב הצפון שלנו כשאנחנו שמים את האחריות שלנו על הכתפיים של כולם. כאשר אנו פועלים באימפולסיביות. כשאנחנו מתוסכלים בגלל שהאדם השני לא יגיב כמו שהיינו רוצים. הם לא יכולים או לא רוצים. אבל זה לא המאבק שלנו. האדם השני יכול לפעול איך שהוא רוצה. אנחנו אלה שצריכים לפעול בהתאם.
האנשים האלה מבזבזים הרבה זמן בתלונות. שום דבר לא מספיק אף פעם. הם יכלו להתלונן אפילו על הדבר הכי לא משמעותי. והם לגמרי לא מסוגלים לתעל את התסכול שלהם. הם הופכים לרודנים בממלכה הקטנה שלהם. החלק הגרוע ביותר בכל זה הוא שזה בסופו של דבר פוגע בהם ובכולם סביבם.
אנשים אחרים לא תמיד יוכלו לספק את הצרכים שלי
זה קשור מאוד לאי הכרת עצמך, לא לשקף. להכיר את עצמך ולקבל את מי שאתה כרגע הוא הצעד הראשון לשינוי עצמך. אם אינך יודע מה הצרכים והדחפים שלך, מהיכן מגיעים המעשים שלך, יהיה לך קשה למצוא פתרון.
אם מישהו לא שם לב אלינו, נזרק כמו ילד כדי למשוך את תשומת ליבו. אין כמעט שיטה שאינה משחק הוגן בסוג כזה של מלחמה. אבל כשהאדם השני לא נותן לנו את מה שאנחנו צריכים, אנחנו כועסים. אנחנו מקללים אותם ומאשימים אותם בתסכול שלנו. אנחנו גורמים להם להיות אחראים כדי שלא נאכזב את עצמנו.
אם מישהו לא נותן לנו את מה שאנחנו רוצים ועושה הכל כדי לספק את הצרכים שלנו, אנחנו מתוסכלים. מצד שני, לפעמים אנשים מסביבנו מתקנים הכל כל כך מהר שאנחנו אפילו לא מבינים שביקשנו עזרה ושהם נתנו לנו אותה.
אבל כשאנחנו מבינים שזה לא יוצא דופן שאנחנו מרגישים שאין לנו על מה להודות, מכיוון שהאדם האחר היה מחויב להגיב לדרישות שלנו בכל מקרה.
תרים את החצים שאתה יורה ותגדל
אנחנו לא רואים את האדם האחר כנפרד מאיתנו. אנו רואים בהם עבד שחייב לספק את צרכינו הרודניים. אני מצווה, ואתה מציית לפקודות שלי. ואם לא תציית להם אני אגרום לך להרגיש שהאסון שלי הוא באחריותך ובאשמתך. זה קו המחשבה הבלתי נאמר שלנו.
ברגע שנרים את כל החצים שיירנו החוצה, נבין את המצב ונחזור לראייה. זה היה המרכז של כל תקשורת עם העולם החיצון, מרכז תוכניות המחשבה שלנו. אמנם אנחנו מדברים על הרגל ממושך שקשה לשבור אותו, אבל אפשר לשנות אותו אם נבקש עזרה.
