האם יש בעיות עם התלמידים שלנו, או עם מערכת החינוך שלנו?

אי אפשר לדבר על למידה בלי לדבר על מערכת החינוך. שני הדברים האלה קשורים קשר הדוק והם כל הזמן משפיעים זה על זה. אחת התוצאות הבעייתיות של האופן שבו מערכת החינוך שלנו בנויה היא הנטייה לתייג ילדים כלומדים איטיים. זה בעייתי כי הוא קובע את הפרמטרים למהירות למידה אידיאלית – אבל רק למידה שמתרחשת בתוך המערכת עצמה.

רוב מערכות החינוך בעולם סטנדרטיות בצורה נוקשה. הם מגדירים מה אנשים צריכים ללמוד, איך ומתי. הם גם מגדירים את השיטות המשמשות כדי להעריך אם המטרות הללו מושגות.

מערכת החינוך המודרנית

המערכת שלנו קובעת מהי למידה איטית. אנשים בדרך כלל מאמינים שהמערכת נכונה ושאנשים צריכים להיות מסוגלים להגיב למה שהיא דורשת ולתפקד כראוי. אם לא, חייב להיות להם גירעון, או שצריך לתקן משהו. תלמידים מקבלים תוויות כמו איטי, מהיר, אינטליגנטי ולא אינטליגנטי. והחלק הגרוע ביותר הוא שהתוויות הללו הן נקודת ההתחלה בדרך להצלחה או כישלון בלימודים.

למידה איטית, או סתם אחרת?

זה סיפור אמיתי. תלמיד כיתה ג' החל את שנת הלימודים כשהתקשה בקריאה ובכתיבה במהירות. המורה שלו ציין לעתים קרובות שהוא הגרוע בכיתה. היא הייתה כותבת משפטים על הלוח ולתלמידים להעתיק, והוא תמיד היה האחרון לסיים.

מכיוון שהיא לא יכלה לחכות לו, המורה תמיד מחקה את הלוח ודרשה ממנו להתעדכן בהמשך היום במחברת של חבר. יום אחד, אחרי עוד מאותו הדבר, המורה לא מצאה את המחק. הילד לקח אותו והחביא אותו מבלי שאף אחד שם לב. הוא סיים את התמלול ואז עלה ומחק את הלוח.

האם זה הוגן לומר שהילד הזה לא אינטליגנטי? אם אתה מגדיר אינטליגנציה כיכולת להשתמש במידע זמין כדי לפתור בעיות, אז עלינו להסיק שהוא מבריק. מהסיפור משתמע שהוא השתמש בתהליך של ניתוח שכלל הגדרת הבעיה, הערכת החלופות הזמינות והגעה לפתרון. גם פעולתו הייתה אתית, שכן הוא מעולם לא ניסה להסתיר את התנהגותו - הוא רק רצה לתבוע את זכותו לקבל את אותה הזדמנות כמו כולם.

הילד נענש על מה שעשה. הוא "בזבז" את זמנם של חבריו לכיתה והתנגד לפקודות המורה. כל מה שהיה אכפת לה הוא שהילדים יוכלו להעתיק את הטקסט בפרק הזמן הממוצע.

כל תלמיד לומד בקצב שלו ובהקשר שלו

כל המורים, ומערכת החינוך בכלל, מטיפים שלמידה היא תהליך מקיף. זה כרוך בתהליכים קוגניטיביים, רגשיים, יחסיים וסמליים, בין רבים אחרים. לפחות זה מה שהם אומרים. אבל כמה מורים באמת מתחשבים במצב הביתי של תלמידיהם כשהם חושבים על תנאי הלמידה שהם נתונים להם?

בבוגוטה, קולומביה, בית ספר ציבורי אחד ניסח תוכנית למידה שיישמה את השיטות הפדגוגיות של ז'אן פיאז'ה. עבורו, תוכן הלמידה לא היה חשוב כמו התהליך הנפשי הכרוך בכך. בבית הספר הזה הם ביטלו מבחנים, קורסים ונושאים. במקום זאת, כל ילד יכול היה להירשם לשיעורים שהוא רוצה, והביצועים שלו מעולם לא הוערכו מספרית.

התוצאות היו מפתיעות. התלמידים יכלו ללכת לאותה כיתה מספר פעמים אם ירצו, והיה להם מוטיבציה לעשות זאת. הביצועים עלו באופן משמעותי, והלמידה הייתה הרבה יותר יעילה. מכיוון שהם לא עברו או נכשלו, הם היו יותר פתוחים לגבי מתי ולמה הם לא הבינו דברים. התלמידים הרגישו שבית הספר הוא המקום האהוב עליהם. דבר דומה קרה בבית הספר שנקרא Miracle בברצלונה, ספרד.

אז לפני פתולוגיות או סטיגמה של ילד על ידי כך שאומרים לו שהוא לומד איטי, שיש לו ליקוי קשב, שהם מתעכבים אינטלקטואלית, עלינו לאבחן את המערכת החינוכית שבה הם נשפטים ומתייגים.

חשוב גם לנתח את המצב של כל תלמיד. האם קורה משהו בבית או בחייהם האישיים שגורם להם לחרדות או לדיכאון? האם הסביבה הביתית שלהם מקלה על הלמידה? מעבר לשיקולים נוירולוגיים, עדיין יש לנו הרבה מה להתווכח בנושא.