מה קורה לנו אחרי 30 דקות של שקט ובדידות?

אנו זקוקים לרגעים של בדידות, שקט וניתוק כדי לשמור עלינו מוטיבציה ואותנטית. זה כמו ללחוץ על איפוס. זה גורם לכל חלק מהחיים שלנו להיות הגיוני יותר ולהתאים טוב יותר.

זה נותן לנו בהירות מחשבתית כדי להבין טוב יותר אנשים ולהגדיר סדרי עדיפויות ומטרות אישיות.

למייל דייוויס, חצוצרן הג'אז והמלחין המפורסם, הייתה עצה זו לתת למוזיקאים צעירים שרצו להגיע לרמת השליטה והמקוריות שלו. אם לא הייתה שתיקה, המוזיקה לא הייתה מה שהיא. זו הייתה עצה שהם לעולם לא ישכחו.

דייוויס אמר להם שהחיים, כמו קטע מוזיקלי, מוצאים קצב על ידי שילוב של רגעי פעילות עם רגעים של בדידות, שקט והרהור. רק כך נוכל למצוא את ההשראה והמנגינה שבתוכנו. מנגינה שלא היינו שומעים אחרת.

אין ספק שזו עצה חכמה. עם זאת, ככל שזה נראה הגיוני, לא תמיד אנו מיישמים זאת ביעילות. בעולמנו המודרני, הבידוד שופע, אך באופן פרדוקסלי, רגעי הבדידות (האמיתיים והבריאים) מעטים מאוד.

אנחנו מדברים על ההיפראקטיביות, הפרודוקטיביות וההיפר-גירוי שאנחנו חיים בהם היום. אנו מבלים את היום בעבודה, מחוברים לטכנולוגיה, עושים משימות, מגשימים יעדים, מספקים אחרים, מעורבים ברעש של הסביבה שלנו.

הרעש והפעילות הבלתי פוסקים האלה לא תמיד ראויים לדאגה שהם יוצרים או לזמן שהם גוזלים מאיתנו.

אם נוסיף לכך שלפעמים מערכות היחסים שלנו מביאות לנו יותר בדידות מאשר אושר, נוכל להבין מדוע בכל שנה גדלים שיעורי הדיכאון ומחלות דומות...

רגעים של בדידות שטובים למוח שלנו

עלינו, קודם כל, להזכיר עובדה חשובה: הבדידות טובה לנו ומחזירה לנו את הבריאות הפיזית והפסיכולוגית.

עם זאת, זה נכון רק כאשר רגעים אלה של בדידות ובידוד הולכים יחד עם החיבור הבא לעולם. הצלילים, הקצב, הצבעים, התענוגות החושיים והיחסים החברתיים המשמעותיים שלו.

כי בני אדם לא נועדו לחיות בבידוד מוחלט וקבוע. דוגמה בולטת לכך היא תא האקו של מעבדות אורפילד במיניאפוליס.

בחלל זה, ארגונים שונים לומדים את צליל המוצרים שלהם: טלפונים, אופנועים, מכונות כביסה. זהו חדר שקט במיוחד שבו 99.99% מהרעש נספג בקירות הפלדה והפיברגלס. גם כאן קורים ניסויים פסיכולוגיים.

בממוצע, אף אחד לא הצליח להיות בתא האקואידי יותר מחצי שעה. לעתים קרובות אנשים יוצאים מיואשים ונבהלים כי הם לא יכולים לשאת שתיקה כל כך ריקה וחונקת.

השקט כה קיצוני עד שאנשים שומעים לעתים קרובות את קולות הלב שלהם פועם או מחזור הדם. המוח שלנו לא מוכן לזה. זה נוגד את הטבע שלנו, את התכנות הגנטי שלנו.

בסופו של דבר, אנחנו יצורים חברתיים שזקוקים לחיבור עם הסביבה שלנו. כאשר הסביבה שלנו חסרה כל גירוי, אנחנו נבהלים.

בעוד שלבידוד מוחלט עשויות להיות השפעות שליליות, לבדידות מזדמנת ומבוקרת יש יתרונות רבים. מדענים אומרים לנו שרגעי בדידות המופצים לאורך היום הם כמו "זעזועים חשמליים", המסוגלים להפעיל אותנו מחדש ולעזור לשחזר את האנרגיה, המשמעות וההשראה שלנו.

תזמן זמנים של בדידות כדי לראות יתרונות בריאותיים

אנו חיים בחברה שאוהבת עצמאות, אך בכל זאת מצייתת ומעצימה נורמות תרבותיות של היפר-אקטיביות. טכנולוגיות חדשות מקלות עלינו להיות מחוברים זה לזה יותר מאי פעם.

הערים שלנו מאוכלסות יותר ויותר. אנחנו נמצאים באור מלאכותי לעתים קרובות יותר ויותר. אנחנו מתעמלים פחות כי יש הרבה דברים שאנחנו יכולים לעשות בנוחות.

רופאים, נוירולוגים ופסיכולוגים אומרים לנו שהמוח שלנו מחווט בצורה שונה מאוד עכשיו מאשר היה לפני 100 שנה. אנחנו מקבלים כל כך הרבה גירויים במהלך היום ומכל כך הרבה מקורות אנחנו נאלצים לנהל את הכאוס החושי הזה.

מה שאנחנו צריכים זה להירגע. אנו זקוקים לשקט ולבדידות מדי פעם כדי שנוכל לשלב את מבול המידע. כדי שנוכל למצוא משמעות לחיינו.

עם זאת, יש אנשים שלא מבינים למה בדידות טובה או אפילו מפחדים ממנה. להיות לבד עם המחשבות שלך יכול להיות מפחיד בדיוק כמו להיות בחדר האקו של מעבדות אורפילד למשך חצי שעה.

בדיוק כמו איך אנחנו שומעים את הקולות של הגוף שלנו בחדר הזה, רגעים של בדידות יכולים להוציא את הריקנות של הווייתנו שלנו.

אפילו במקום נוח יותר, הבדידות גורמת לנו להיות מודעים לפחדים שלנו, לייסורים ולקשר הדאגות שלנו.

בואו נהיה אמיצים. בואו לתזמן כמה רגעים של בדידות בכל יום בהם נוכל לשתות קפה עם עצמנו ולנקות את הראש. איפה אנחנו נותנים לגאות הדאגה להתרחק ולראות מה באמת צריך לעשות. בואו נהפוך את הבדידות לצורה מכוונת של טיפול עצמי.