קח את עיני: מציג אלימות מגדרית

נושא שהוא כל כך לא נעים אבל יחד עם זאת, כל כך קשור ונפוץ לא קל לתאר על המסך הגדול. אלימות מגדרית, למרבה הצער, ממשיכה לתבוע חיים רבים בשנת 2018. אני לא מדבר על לקחת חיים במובן המילולי, אלא גם על מניעת איכות חייהם של קורבנות. Icíar bollaín לוכדת את הרקע, ההשלכות והתוצאות של אלימות מגדרית בסרט שלה קח את העיניים שלי (2003) .

בוליין יוצר סרטים שמתיימרים להיות שיקוף אמיתי של המציאות. היא יוצרת את סרטיה ודמויותיה מחוויות חיי היומיום. מהשפה והתלבושות ועד המחוות והתרחישים, הכל משקף תחושה סוחפת של ריאליזם.

בנוסף לאמונה שיותר נשים צריכות להיות מאחורי המצלמה, הבמאי הזה גם מאמין שתעשיית הקולנוע היא דרך לחולל שינוי. זו דלת שיכולה לנסות לתקן את כל העוולות בחברה של היום.

Take my Eyes מספר את סיפורה של פילאר, אישה שבורחת לבית אחותה עם בנה. היא עושה זאת כדי לברוח מבעלה אנטוניו, שמתעלל בה הן נפשית והן פיזית.

פילאר מקבל עבודה כקופאית בחנות מתנות שבה נמצא הציור קבורת הרוזן מאורגז. היא יוצרת קשרים עם עמיתיה לעבודה ומתעניינת באמנות. במקביל, אנטוניו מתחיל ללכת לפגישות ניהול כעסים. הוא מקווה שזה יעזור לו להחזיר את אשתו.

חשוב לדבר על איך הסרט הזה מתייחס לנושא הזה. הוא מציג כל דמות ונקודת מבט באופן טבעי ככל האפשר. בעידן הנוכחי, קל לשפוט את הקורבן כאשר אינך יודע את מצבו ממקור ראשון. באופן דומה, קל מאוד פשוט לומר "עזוב אותו כי הוא לא טוב בשבילך". עם זאת, זה לא באמת כל כך פשוט מכיוון שהתעללות מותירה קורבנות מבולבלים ואבודים.

Take my Eye מאפשר לצופים להרהר באלימות מגדרית, כיצד החברה מתייחסת אליה, ובמצבים של הקורבן ושל המתעלל כאחד. עם הסרט הזה, Icíar Bollaín שואף להביא מודעות ושינוי שיכולים להוביל לחברה שוויונית יותר.

אלימות מגדרית וחברה

אלימות מגדרית לא חייבת להיות רק פיזית או ביתית. חשוב לציין שאלימות מגדרית, כפי שהשם מרמז, היא אלימות כלפי אדם אחר בגלל מינו. כלומר, היא מרמזת על "עליונות" של מגדר אחד על פני אחר. זה בדרך כלל קשור לאלימות נגד נשים, אבל אסור לנו לעזוב התקפות הומופוביות או טרנספוביות.

באופן דומה, אלימות היא לא רק פיזית. זה יכול להיות פסיכולוגי, לשתול תחושה חזקה של חוסר ביטחון, פחד וחוסר הערכה עצמית אצל הקורבן. יתר על כן, הרבה יותר קשה לקורבן לעזוב אם המתעלל שלו הוא בן הזוג או מישהו שהם סומכים עליו. זה בדיוק מה שפילאר נאבק בו בסרט.

השיטה הפטריארכלית גורמת לנשים להיראות כמו "המין החלש". ה-RAE (Real Academia Española) קיבל את ההגדרה הזו עד לאחרונה.

מערכת זו עדיין מושרשת עמוקה למרות ש-RAE ביטלה הגדרה זו. אתה עדיין יכול לראות את זה בהגדרות המובהקות המשמשות לתיאור גברים ונשים, כמו "גבר טוב" או "גבר מכובד". לעומת זאת, נשים מתוארות בין היתר כ"אישה משעממת", "אשת רחוב" או "פאם פטאל".

זה אומר שלמונח "אישה" עדיין יש קונוטציות שליליות, במיוחד כאשר אתה משווה אותו למונח "גבר". גבריות מייצגת כוח ואומץ. בסרט Take My Eyes רואים איך אמו של פילאר אומרת לה שאישה היא כלום בלי בעלה. היא אומרת לה שזו חובתה לחזור עם אנטוניו, למרות שהוא מתעלל בה.

באופן דומה, הגברים שאיתם אנטוניו הולך לטיפול אינם חושבים על חומרת ההתעללות שלהם. מכיוון שהן עובדות והן המפרנסות, הנשים שלהן צריכות לעשות את המטלות ועליהן לציית ולקבל את הכללים שלהן. הגברים ב- Take my eyes הם תוצאה של אינספור דורות שמאמינים ומקבלים את רעיון המאצ'יסמו. בבתיהם, הנשים חייבות למלא אחר פקודותיהן. לנשים יש דעה רק בענייני בית ומשפחה.

האבולוציה של נשים

עם הזמן, נשים הצליחו לתפוס מקום בעולם העבודה ובכך השיגו חלקית את עצמאותן. עם זאת, קשה לשנות את דעתם של דורות שלמים. פילאר ראתה את אמה שלה נפגעה על ידי המערכת בביתה שלה. אמה עשתה כל מה ש"אישה טובה" הייתה אמורה לעשות: להתחתן בכנסייה, להביא ילדים לעולם ולהישאר בבית לטפל בהם.

אחותה של פילאר, אנה, לעומת זאת, מסוגלת לראות את הכאב והעוול שאחותה סובלת. היא גם מודעת לטעויות של אביה המנוח ויש לה מערכת יחסים בריאה ושווה עם בן זוגה.

בניגוד לגברים האחרים, בעלה של אנה מייצג את "המציאות הגברית החדשה", גבר שעוזר בעבודות הבית ומתייחס לאשתו כשווה. זה שונה לחלוטין מהגישה השמרנית של אמה ומפילאר, שאין לה הערכה עצמית ואינה מסוגלת לדמיין חיים ללא אנטוניו.

הודות לעבודתה במוזיאון, פילאר מוצאת תקווה ודרך מילוט באמנות. היא רוצה להצליח בתפקידה. פילאר סוף סוף מתחיל לחלום ויש לו מטרות שוב.

במוזיאון, פילאר פוגשת גם את עמיתיה לעבודה, שכולם שונים מאוד ויש להם חלומות משלהם. עם זאת, יש להם דבר אחד במשותף: כולם עצמאיים. הנשים האלה הן בדיוק כמו אחותה אנה. לחלקם יש קשרים יציבים ואחרים משוחחים עם גברים באינטרנט, אבל כולם חיים את חייהם בלי להיות תלויים באף גבר.

Icíar bollaín יצר את המציאות החדשה הזו שזורה בעבר לא שוויוני. כל דמות מייצגת מציאות אחרת. הטיפול הקבוצתי של הגברים אומר לנו שעדיין יש הרבה מאצ'יסמו. גברים מסוג זה אינם מבינים שנשים אינן חפצים.

קח את העיניים שלי לא משאיר קצוות רופפים. הוא מתייחס לכל היבט של אלימות במשפחה וחברה המעודדת מאצ'יסמו. זה גם לא משאיר את חואן, בנם של פילאר ואנטוניו, שהוא הקורבן השקט בכל זה. כמו כן, בגלל ההתעללות של אנטוניו, פילאר נאלץ להתמודד גם עם הרבה ייסורים רגשיים.

עם זאת, הסרט משאיר מקום לתקווה. זה מראה שמשהו משתנה בעולם. זה מראה את הצורות השונות שגבריות יכולה ללבוש ושגם גברים פגיעים. Take My Eyes דוחף אותנו להרהר בנושא שלמרבה הצער ממשיך לקחת חיים: אלימות מגדרית.