ללמד את הילדים שלנו להעריך את מה שיש להם
כשבילדות סבלנו ממחסור, מחוסר במשהו, מקובל שאנחנו רוצים לעשות כל מה שאפשר כדי שזה לא יקרה לילדים שלנו. אז מדי פעם אנחנו טועים לתת להם יותר מדי, יותר מדי מתנות "כדי שלא יחסר להם כלום". עם זאת, עלינו לעזור להם להבין את הערך החולף של דברים חומריים ואת הערך של מה שיש להם לעומת הערך של מה שהם רוצים.
אולי יום אחד אנחנו עושים קניות כלאחר יד ונכנסים לחנות, ונקנה להם צעצוע נחמד, ונביא להם אותו הביתה, נרגשים ( הורים יכולים להיות מאושרים יותר רק אם רואים את מבט ההפתעה של הילד שלהם מאשר הילד שזה עתה קיבל את הצעצוע), והילד המאושר אפילו לא חושב על חשיבות המתנה.
הם נשארים שקועים במה שהם עושים, כנראה משהו בסמארטפון, בטאבלט או במחשב שלהם. זה עלול לאכזב אותנו בהתחלה, ואפילו להעציב אותנו, כי עבדנו קשה כדי להיות מסוגלים לקנות להם דברים, והם אפילו לא יודעים להעריך את הדברים האלה.
כמובן, יש להם חדר מלא בדברים לשחק איתם (למרות שהם בקושי משתמשים בהם), אז קשה להם לשים לב למשהו חדש או להודות על המעשה שניתן להם משהו. זה תלוי בנו, כמבוגרים, ללמד אותם להכיר את הקורבנות שהועברו עבורם ולוודא שהם "מרוויחים" את מה שניתן להם.
זה לא אומר שהם צריכים לצאת ולמצוא עבודה כשהם עדיין צעירים, אבל זה אומר שצריך ללמד אותם שבחיים "שום דבר לא יורד מהשמיים חוץ מגשם" וכדי לקבל מה שהם רוצים, הם יצטרכו לעבוד בשביל זה. זה אולי נשמע קצת חזק לילד בגיל בית ספר לשמוע, אבל אנחנו עושים להם טובה גדולה אם נביא אותם להפנים את הרעיון הזה.
הרבה פעמים אנחנו לא מבינים שהילדים שלנו מקבלים הכל בלי לשים לב הכי פחות מאיפה זה הגיע, כמה אולי עלה לנו להרוויח את הכסף לקנות את זה, איך זה בדיוק הגיע לידיים שלהם, וכו...
גם אם נמצא את עצמנו במצב כלכלי טוב, אין צורך לאפשר להם להתרגל לקבל את כל מה שהם רוצים. לעולם לא נדע מתי עלולות לקרות תקלות ואם מצבנו הכלכלי יהיה זהה בעתיד. ואם זה יקרה, אז איך נגרום לילדים שלנו להבין שלמרות שהיינו רוצים, אנחנו לא יכולים לקנות להם צעצוע חדש, משחק וידאו חדש או שדרוג לטלפון חדש?
ללמד ילדים להעריך את מה שיש להם
כדי לוודא שהילדים הקטנים שלכם יבינו את המחיר שיש לדברים (לא כשאלה של כסף, אלא שאלה של מאמץ, או קביעת סדרי עדיפויות, למשל), ולוודא שהם לא יהפכו למכונה שמבקשת משהו יומיומי, טוב ל:
תנו להם אחריות במשק הבית.
מגיל שלוש ומעלה, ילד יכול להשתתף במטלות הבית ולקחת על עצמו אחריות כלשהי, קטנה ככל שתהיה. באחריותם הראשונה, לא ניתן להם את המשימה לארגן את כלי הזכוכית, או לנקות את החלונות, אבל אולי, למשל, הם יכולים להביא את הבגדים הנקיים שלהם לחדר השינה שלהם.
לאט לאט הם יכולים לקחת על עצמם יותר משימות, המתאימות לגילם עם התפתחותם. אבל היזהר, כי הדרך הטובה ביותר לחזק סוג זה של התנהגות היא לא עם תגמולים חומריים, אלא במילים והכרה חברתית שגורמת להם להרגיש גאים.
אל תעשה על ידם כל מה שהם מבקשים.
מודעות בטלוויזיה המיועדות לילדים נועדו לגרום להם לרצות משהו. למעשה, צעצועים מוצגים כגאדג'טים מדהימים שנותנים להם כיף בלתי נגמר. אם אתה מתכוון לתת להם משהו שהם רוצים, עדיף לגרום להם לחכות קצת מאשר לקנות אותו במקום.
קח את הזמן שלך כשאתה "מעבד את הבקשה", וודא שזה משהו שהם באמת רוצים ושזה לא רק מתבקש מתוך גחמה, כי הם ראו את הפרסומת בטלוויזיה או שלאחד מחבריהם בבית הספר יש את זה. אל תנסה להראות את אהבתך אליהם על ידי קניית להם דברים מתי שהם רוצים. עשה את זה כמו שכל ההורים צריכים, כלומר, בזמן ובחיבה.
הסכימו על תקציב.
כשילדים מתחילים להתבגר קצת ומצליחים להכיר את המחירים ואת המושג כסף, אנחנו יכולים להתחיל לדבר איתם על המחירים של דברים מסוימים שהם מבקשים. תן להם לעזור להחליט מה חשוב לקנות, ואם אתה יכול (ומגיע להם), תן להם קצבה קטנה, כדי שיוכלו להתרגל לנהל את הכספים המוגבלים שלהם.
לסיכום, אל תיפול בפח של להגיד "לא חסר לילדים שלי כלום", כי כסף ומתנות הם לא מה שקונים לנו אהבה ואושר. זכרו ש"במקום שיש יותר מדי מדבר אחד, חסר משהו אחר. מה שיש לנו ממנו יותר מדי לא יכול לתפוס את מקומו של מה שאין לנו בכלל."
