כל מה שצריך זה רגע אחד כדי שהכל ישתנה
אני מנסה ללכת לאט, כדי שלא אעיר אותה. היא לא אוהבת את החום שהשמש עדיין בוערת איתו בשעה זו ובשעות אלו של היום. טוב שיש צללים. כולם נראים כאילו הם רודפים אחריהם, מחפשים הקלה. הצמיד גדול עלי ומקפיץ לי על פרק היד. אני זוכר את ההליכה האחרונה לאורך החוף: החול בער, והאוויר לא כל כך.
כל פניהם כתובות באותו מסר: שהם עזבו את הבית, המלון, האכסניה, הדירה, או אולי את בית חברם מוקדם מדי. נראה שכולם מיוצגים מסביבי. אנשים מוסחים מחלונות ראווה, פרחים וטרסות עם הצעות להשתתף, לפחות לכמה דקות, בשיחה בכל שפה.
נראה שהרחוב הזה מקשר בין ספרד לאירופה, אבל גם לאירופה ולמזרח המסתורי. עבור המינגווי, זה היה המתאר היפה ביותר שראו עיניו אי פעם, עם או בלי צללים. ובעוד שיש לי אהבה ביד, אוחזת בהרבה דרכים שונות, צעקה שוברת את השלווה, כמו הברק שלפני כל סערה...
ברגע אחד, האימה מרחיקה את השלווה
טנדר נוסע למקום שהוא לא צריך. מהר מאוד, מקצר חיים, גורם לכאב ומשאיר גופות על הקרקע, גופים שלעולם לא ילכו לאורך כל יבשת אחרת. ברגע אחד כל מה שאתה יכול לראות על פניהם של אנשים זה בלבול, ואז פאניקה. אני רץ והילדה הקטנה שלי מתעוררת, ובוכה, וצורחת, כי בדיוק כמו כולם היא לא יודעת מה קורה, מה העיר אותה משנתה. אין יותר אוקיינוס או מלח באוויר, רק דם ופחד.
ברגע אחד הכל השתנה...
עם אחיזה חזקה בעגלה אני רץ כאילו אין מחר. "מי יודע אם יהיה כזה?" זו אמת שמעולם לא גרמה לי לצמרמורת כי התעלמתי ממנה. אני רק רוצה לצאת מכאן. פתאום זה מכה בי ואני נופל, קול עמום, העגלה ממשיכה להתגלגל, והולכת לאיבוד בקהל כשעיניי נעצמות. כל מה שאני יכול לשמוע בראש הוא ההד הרחוק של הצעקות הנואשות האחרונות. אהבה נפלה על הארץ כי איש לא מחזיק אותה ביד, והיא נשברה לאלף רסיסים.
כל הוורדים, ברגע אחד, משחירים...
מה קרה לי?
אני יכול להרגיש אותם הופכים אותי ושומעים רעש עמום עובר בגופי. זה באמת קשה לחשוב. אני מנסה להגיד לעיניים שלי להיפתח, אבל הן לא מקשיבות. אני מבקש מהם ואז אני מתחנן בפניהם. אני רוצה שיתנו לי לחלץ את התקווה שברחה מידיי באמצע האימה.
רעש הסירנות חופר כמו סכינים ברקותי. הכאב כבר לא מרגיש כאילו הוא יצא מסיוט, במקום זאת הוא הופך לאמיתי ומרגיש לגמרי לא יאומן. מישהו מתאמץ לאסוף אותי, אבל לא יכול. הם הניחו אותי על הקרקע, ועכשיו יש שני אנשים שמנסים. לאחד יש ידיים קטנות ורכות. נדמה שהאדם האחר עבר את החיים כשהוא מרים עוגנים.
אני מנסה להגיד אמאיה, כאילו אני מדקלמת כישוף, אז היא תחזור. אני מניח שהם הגיעו למקום בטוח, כי הם מפסיקים להזיז אותי ומישהו מחזיק אותי ברכות בפרק היד. הם לוקחים לי את הדופק, שהוא ממש חלש, אפילו עם כל המתח סביבי. מישהו אומר משהו, מנסים להעיר אותי. הם טופחים בפניי במבוכה וחוזרים על שמי.
רגע אחד לראות שוב, חיים שלמים להסביר
אני גם רוצה לראות שוב כי שם בחוץ, איפשהו, יש משהו הרבה יותר חשוב ממני. זה משהו שקורה לך כשאת הופכת לאמא. באותו יום אתה יודע שלעולם לא תגיע ראשון שוב, ואתה מתחיל לחוש פחדים. רשימה ארוכה שלהם, כאלה שמפחידים אם חושבים עליהם יותר מדי מקרוב. אבל אף פעם לא דמיינתי את זה, שאני אהיה זה במקום הזה מוקף בקלטת אבטחה ובמשטרה שבו התרחשה טרגדיה זה עתה. לא תיארתי לעצמי שאוכל להפסיד כל כך הרבה ברגע אחד...
אני פוקח את העיניים והכאב מתגבר. זו היד שלי, אבל גם הירך, הגב והרגל הימנית שלי. מנסה לקחת נשימה, סוף סוף אני מצליחה, אני אומרת אמאיה, זו התגובה שלי, התשובה היחידה שיש לי לשמי כרגע. אני לא זוכר את שלי כרגע, אני רק מחפש נקודות תכלת ולבנות. תמיד שנאתי את העגלה הזאת אבל עכשיו אני לא רוצה כלום חוץ מלראות אותה . אני עוצם עיניים ודוחף את עצמי. הנה זה ברקע. אני מצביע על זה ומישהו רץ ומביא את זה לעברי. אחד הגלגלים נשבר והם מתקשים להשיג אותו לכאן.
איפה אמאיה?
אמאיה. נתתי לה את השם הזה כי ראיתי בה את אותה רעננות וחיים כמו שיש בנוף באסקי. ירוק, עז, גשום ומסתורי. אני לא מקשיב, אני רק סורק בעיניים. כל צליל נראה רחוק. הם משחררים לי את היד ואני דוחפת אל הקרקע. אותו דם שממלא את גרוני גורם לי להחליק.
אני רוצה לשבת ואז אני שומע אותה צורחת. הצעקה הזו מעוררת בי שאלה, איך אני אסביר מה קרה כשהיא תהיה גדולה? איך אני אגיד לה שמישהו ניסה להרוג אותה לפני שהיא הספיקה לעשות את הטעות הראשונה שלה או אפילו לומר מילה אחת.
אבל קודם היא כנראה תחשוב אחרת, שהיא הרוויחה הרבה... ובאותו רגע הם נראו לה כל כך קטנים לעומת מה שהיא יכלה לאבד בהרף עין, העיניים שהיא יכלה עכשיו לעצום בשלום.
אמאיה...
