אני אישה מתריסה, חסרת תקנה, בלתי נסבלת עבור רבים
אני אישה מתריסה, חסרת תקנה, בלתי נסבלת עבור אנשים רבים. אני תוצאה של המאמצים שלי וגם של הסבל שלי, כי תמיד סירבתי להיות קורבן או עבד. מה שאתה רואה הוא כל מה שאני, ללא כל שקר; מישהי שאוהבת את עצמה ומעל הכל אוהבת את החיים.
החזון האמיתי והמוגשם הזה של עצמך לא מגיע בדיוק בגיל 20 או 30. למעשה, בימינו אנו מדברים על הכוח של שנות ה-50 עבור נשים. ברור שלכל גיל יש את ההישגים שלו, הניצחונות שלו והיופי שלו. עם זאת, כאשר אותו עשור חמישי מתקרב, גשרים רבים כבר נשרפו ודפוסי חשיבה רבים השתנו. מובן גם שאישה לא צריכה להיות "חצי מאף אחד" כדי להיות מאושרת.
"מי שלא יודע ליילל לא ימצא את החפיסה שלו"
-קלריסה פינקולה אסטס-
מצד שני, נקודת השיא היא "אישת האלפא". הם משפיעים, הם מביאים ערך, יצירתיות וכישורים ניכרים לניהול עסקים וליצירת סביבת עבודה אמפתית יותר שבה היא יכולה לעורר את הצוות לקראת הישגים חדשים.
"אשת האלפא" לא בדיוק נולדה במאה ה -21. אנחנו היורשים של שושלת. האישה תמיד הייתה הלוחמת השקטה והאנונימית בהקשריה הקרובים ביותר. תמיד יש לנו את הסבתות שלנו בזיכרון, למשל. נשים נערצות שזרעו עצב בשיער ונתנו הכל למען ילדיהן, למען ביתן, למען משפחתן.
נשים אמיצות שמעולם לא התלוננו וכשהן הסתכלו על הידיים השחוקות מגיל ועבודה קשה, הן חלמו שיום אחד, תהיה לבנותיהן הזדמנות לזרוח. הן נשים שבנו את עתידן בגאווה, בחופשיות...
מורשתה של האלה המתריסה
בתרבויות רבות אומרים שהאישה מייצגת את "אור החיים". אולם האור הזה אינו בעיניהם, אלא בשחלותיהם. זה מוזר, בתורו, כיצד באותם שורשים תרבותיים של תרבויות בכל רחבי העולם, דמות האישה לא נתפסה רק כ"יוצרת", אלא גם כישות מתריסה.
כפי שמסביר רוברט גרייבס בספרו "האלה הלבנה", הן באירופה הים תיכונית העתיקה והן במזרח התיכון, היה נפוץ מאוד לראות תרבויות מטריארכליות שהעריצו אלילה עליונה. היא הייתה אלוהות הקשורה לירח ושקמה עם האור שלה מול שאר האלים הגבריים. עם זאת, כל אותם שורשים והדי יופי ראויים לציון נמחצו על ידי התפרצות הפטריארכיה.
האישה וחותמה האנתרופולוגי והתרבותי דעכו החל בסביבות שנת 400 לפני הספירה, רגע שבו היא הייתה מחויבת לחיות באותם מרחבים פרטיים, בשתיקה ובכניעה. האלה הגדולה, שנאי מתריס שהיתה מלאה בתעלומות, לא מתה; היא המשיכה להתקיים בסתר בתרבויות רבות. היא עברה מדור לדור, מאישה לאישה, בחיבור הקסום של המורשת הנשית.
הייתה לחישה בחושך שפעם, האישה הייתה כמו הירח, אותו ארכיטיפ שמתקדם וגדל במחזורים שונים, שינויים שונים. מישהו עם כוח על הטבע ושפעם חששה ממנו הישות שייצגה כוח גברי: השמש.
האישה המתריסה שאתה נושא בתוכך
אלו זמנים מאתגרים. כל המורשת התרבותית שהשתיקה נשים ממשיכות להיות איתנו. אלו עדויות שאנו חושפים כעת בספרים כמו "האלה הלבנה" של גרייבס או עם "הנשים שרצות עם הזאבים" של קלריסה פינקולה אסטס. האישה יודעת שהיא מנצחת, היא מבינה שלקול שלה יש כוח, ושהיא יכולה וחייבת להתריס מול עצמה ואת העולם עצמו.
"אני מצייר את עצמי כי אני הנושא שאני מכיר הכי טוב"
-פרידה קאלו-
בואו נודה בזה: בסופו של דבר, הרגע הזה תמיד מגיע. היום הזה שבו נמאס לנו להגיד "כן" כשמה שאנחנו רוצים זה לצרוח "לא". אולי התחושה הזו של שליטה מלאה מגיעה, למעשה, כשאנחנו מניחים את הבגרות שלנו. כאשר אין עוד פחד מחלוף הזמן, והבדידות כבר לא נתפסת כאויב, אלא כמרחב לצמיחה, התרחבות והזדמנות.
אז משהו שכולנו יודעים הוא שהאישה המתריסה לפעמים לא מתקבלת היטב. זה כמו דופק מגנטי שמגיע ממעמקי כדור הארץ ומשחרר את כוחו לשנות את המציאות. דבר כזה מתקבל בפחד, כי השינויים שהקשרים הישנים מבקשים לחדש נתפסים כמטרידים.
עם זאת, האישה בעלת האופי החזק עדיין נתפסת בחוסר אמון. הם קוראים לה אנוכית רק בגלל שהיא איתנה באמונותיה, בערכים שלה, או בגלל שברגע נתון היא בוחרת סוף סוף לשים את עצמה לפני כל האחרים. בין אם אנחנו מאמינים בזה ובין אם לא, אנחנו ממשיכים להיות אותן מכשפות, לפעמים שנואות בגלל המתנות שלנו אבל גם מתקנאות בגלל היכולות הרבות שלנו.
זה לא משנה שאנחנו כל כך חסרי תקנה, כל כך נאמנים לשורשים שלנו. זה גם לא משנה שחלק מהאנשים לא יכולים לסבול אותנו. אנחנו מי שאנחנו, אנשים גאים במורשת שלנו. יורשות של אלילה מתריסה, המבקשות ליצור את דרכינו בכבוד ובאושר.
