מהי פרנויה ולמה היא מזיקה?
מהי פרנויה בדיוק? לפני שנשיב על כך, כדאי להזכיר שלפסיכואנליטיקאים ולפסיכיאטרים יש תגובות מעט שונות. הרעיון התחיל לראשונה בפסיכיאטריה ואנשים האמינו תחילה שזה רק סוג של אי שפיות.
ככל שחלף הזמן, תחום הפסיכיאטריה זרק אותו כאבחנה אחרת. זה היה בין השאר בגלל שמומחים התחילו לראות בזה רק חלק ממחלות נפש אחרות כמו סכיזופרניה. לפיכך, זה כבר לא היה המצב של עצמו והפך יותר לסימפטום של אחרים. לפי ה- DSM, המצב הדומה לו ביותר הוא הפרעת הזיה.
זה סיפור אחר לגמרי עם הפסיכואנליזה. זיגמונד פרויד ראה בזה סוג של נוירוזה שמקורה באובססיה. מאוחר יותר, במיוחד הודות למקרה שרבר, הוא התחיל להתייחס לזה כסוג של פסיכוזה. ואז היה לאקאן, שלמעשה כתב את עבודת הדוקטורט שלו על סמך מקרה Aimée: ריפוי פרנויה.
" הפרנואיד אף פעם לא טועה לחלוטין."
-זיגמונד פרויד-
קצת היסטוריה על פרנויה
במשך זמן רב, אנשים השתמשו במילה פרנויה כמילה נרדפת לטירוף. קאלבאום הגרמני היה האדם הראשון שהתייחס אליו כאל סוגיה משלו ב-1863. קראפט-אבינג לקח את המושג הזה קצת יותר רחוק ב-1879. הוא הגדיר אותו כ"ניכור מנטלי שמשפיע בעיקר על שיפוט והיגיון ".
למרות שהיו ניסיונות אחרים לתאר את הנושא הנפשי הזה, בלטה התיאוריה של קראפלין מ-1889. מאותו רגע, אנשים הבינו את הפרנויה כסוג של הפרעה שבה יש לך רעיונות הזויים, ללא שום סימפטומים משמעותיים אחרים.
זה היה ב- DSM עד 1987, אז הוחלף בתסמונות כמו "הפרעת הזיה" ו"הפרעת אישיות פרנואידית".
פרנויה בפסיכואנליזה
זיגמונד פרויד התחיל לדבר על פרנויה, מבלי להמשיג אותה במלואה, בספרו "הנוירו-פסיכוזות של ההגנה" (1894). הפסיכואנליזה הפרוידיאנית התמקדה בעיקר בנוירוזה. בהתחלה, פרויד קשר פרנויה להקרנה, אבל בסופו של דבר הוא לא הסיק מסקנות נוספות לגבי זה.
נייסר בא לעצב את הדרך הבסיסית שבה הפסיכואנליזה מסתכלת על פרנויה כמצב נפשי. הוא אמר שזו בעצם " דרך ייחודית לפרשנות". אדם פרנואיד מרגיש שכל מה שהוא רואה ושומע קשור אליו בצורה כזו או אחרת.
ז'אק לאקאן לקח את הרעיון הזה הרבה יותר רחוק. בטקסט מ-1958, שבו הוא מדבר על מקרה שרבר של פרויד, הוא מגדיר את הפרנויה כ"זיהוי ההנאה במקומו של אדם אחר ".
לאקאן היה סופר קריפטי ואינו קל להבנה. במילים פשוטות יותר, האמירה שלו היא כמו המוטו לפרנויה: " האחר נהנה ממני ".
הבהרת מושג הפרנויה
בפסיכואנליזה, פרנואיד הוא לא רק אדם חסר אמון, כפי שאנו נוטים לחשוב. מישהו עם המצב הזה פועל מתוך שתי הנחות. הראשון הוא שמשהו "רע" או "רע" השתחרר ושהם יהיו הקורבן שלו. השני הוא שמה שקורה בעולם קשור אליהם.
האדם הפרנואיד מפרש את העולם דרך שתי העדשות הללו, על סמך האשליה שלו. אשליה היא בעצם סיפור לא הגיוני. כשזה מגיע לפרנויה, הסיפור הזה הוא על צורה כלשהי של רוע שטורף את האדם. "רוחות רעות משתלטות על דעתי", למשל.
במצב זה, הם מפרשים את כל הדברים שהם רואים דרך עדשת הסיפור שהמוח שלהם הביא לחיים. לפיכך, משהו פשוט כמו אובדן רכוש יכול להיות הוכחה לכך שהרוחות, החייזרים, השדים או כל דבר אחר, משחקים איתם ומייסרים אותם.
זה המוטו שלקאן הצביע עליו: " האחר נהנה ממני ". מול זה הם מרגישים "פסיביים". הם מעבירים את כל מה שקורה להם אל האחר הזה: " זה לא הייתי אני, זה היה הם ". האמונה הזו והאשליה הזו יכולים להוביל לדברים פשוטים, כמו קנאה, או לבעיות חמורות יותר, כמו מקרה Aimée.
