קרל מולר-בראונשווייג - אתיקה ואי בהירות

סיפורו של קרל מולר-בראונשווייג הוא אחד מאותם דפים עגומים בדרכה של הפסיכואנליזה וכתב ספרות מעניינת על אתיקה. עם זאת, רבים מפקפקים בפרקטיקה האנליטית שלו כאשר שיתף פעולה עם המשטר הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה.

על עמדה זו יש ועודנה נושא לוויכוחים רבים. מצד אחד, יש הסבורים שהפסיכואנליזה הייתה צריכה לשמש כלי של משטר מעוות שכזה. זו סתירה, למעשה, שכן אידיאולוגיה כזו היא פגיעה בבריאות הנפש בפני עצמה.

מצד שני, יש אנשים שחושבים שפסיכואנליזה היא פרקטיקה מדעית, הכפופה לחוקי האפיסטמולוגיה, ולפיכך היא מעל אידיאולוגיות או צורות כוח. בהקשר הזה, לא משנה אם היא מתקדמת במסגרת של מדינה פשיסטית או ליברלית. לבסוף, הדבר החשוב היחיד הוא שהוא תואם את החוקים המתודולוגיים המסדירים אותו. קרל מולר-בראונשווייג הסכים לעמדה זו.

מי היה קרל מולר-בראונשווייג?

קרל מולר-בראונשווייג נולד ב-8 באפריל 1881 בעיירה בראונשווייג. הוא הוסיף את שם העיר המקורית שלו לשלו. שמו בלידתו היה קרל מולר, והוא היה בנו של נגר גרמני פופולרי.

הוא קיבל הכשרה מקיפה בפילוסופיה. כמה ממוריו היו קרוק פון ברוקדורף, ג'ונאס קון, קרל סטמפף, פול מנצר, גיאורג לאסון ואלואיס ריהל, בין היתר. כולם היו הוגים גדולים של אותה תקופה. קרל מולר-בראונשווייג התאמן גם בפיזיקה, ביולוגיה, אנתרופולוגיה, היסטוריה, פסיכולוגיה, כימיה וכלכלה. מאוחר יותר, השיג תואר דוקטור לפילוסופיה ב-1905 באוניברסיטה החופשית של ברלין.

שם, הוא שמע את הרעיונות הפסיכואנליטיים שמשכו מיד את תשומת לבו ופגש את הפסיכואנליטיקאים קארל אברהם והנס סאקס. הפסיכואנליזה כבשה את מולר והפכה לחסיד אמיתי של רעיונותיו של זיגמונד פרויד. אבל, לבסוף, הקריירה שלו נטה יותר לפעילות בירוקרטית מאשר לפסיכואנליזה.

קרל מולר-בראונשווייג והנאציזם

רוב חלוצי הפסיכואנליזה היו יהודים. עם עלייתו ההדרגתית של הנאציזם, הם הטילו ספק בעמדתו. אז, הפסיכואנליזה עדיין הייתה תחום חדש ורק עוררה עניין של כמה קבוצות אינטלקטואליות, שהתאימו למגזרים קטנים של המעמד הבינוני-גבוה. במילים אחרות, יותר מדי אנשים לא היו מעוניינים בהגנה על הפסיכואנליזה.

הנאציזם דרש את פיטורי כל היהודים בישויות או בארגונים מדעיים. באותה תקופה, הארגונים הפסיכואנליטיים החשובים ביותר היו בערים ברלין ווינה. זה היה אז שקרל מולר-בראונשווייג הפך לראש ארגון גרמני שהנאצים כינו האגודה הפסיכואנליטית הגרמנית.

המוסד החדש עמד לשירות הנאצים, שזמן קצר לאחר מכן החלו להתייחס אליו כאל מכון גורינג לכבוד מייסדו, מתיאס גרינג. הוא היה בן דודו הראשון של המרשל הנאצי הידוע. פרויד ביקש לקיים את הפסיכואנליזה בגרמניה, גם אם לא ישמרו את שמו. הנאצים התעניינו בו, אך הם רצו למחוק ממנו את כל עקבות היהודים.

שלאחר המלחמה

עמדתו של קרל מולר-בראונשוויג הייתה מעורפלת. הוא שימר את הפסיכואנליזה, אך במקביל, עמד בדרישות הנאצים. מ-1938 נכנס מולר למשבר דיכאוני. פרקים כאלה חזרו על עצמם במהלך חייו. לקראת 1946, כשהמלחמה הסתיימה, הוא לקח על עצמו עבודת שחזור של הפסיכואנליזה בגרמניה. הוא עשה זאת יחד עם ארנסט ג'ונס ואנה פרויד.

מאוחר יותר, ג'ון ריקמן היה אמור לבקר בגרמניה כדי להעריך את אלו שנמצאים בחזית הפסיכואנליזה במדינה זו. המשימה: לקבוע אם הם יכולים להוביל את המשימה של הכשרת אנליסטים חדשים. לדעתו, קרל מולר-בראונשווייג לא יכול היה לעשות את העבודה הזו. לפיכך, הוא תמך בעמדתו בהידרדרות הנפשית הברורה של האחרון. בכל מקרה, היו שהשערו שריקמן עשה זאת כנקמה על מחויבותו של מולר לנאצים. לפיכך, זה היה מעין עונש על עמדתו המעורפלת של קרל.

הערות אחרונות על קרל מולר-בראונשווייג

זה של מולר הוא סיפור קצת לא ברור, ללא ספק. הוא מראה כיצד סכסוכים פוליטיים ובינלאומיים יכולים להשפיע על הפסיכואנליזה. במצבים היסטוריים מסוימים, קשה לשמור על עמדה ניטרלית או לנקוט עמדה.

כפי שהזכרנו בתחילת המאמר הזה, יש אנשים שחושבים שלא משנה מי בשלטון, הדבר החשוב ביותר הוא להיות מסוגל להתפתח ולהמשיך לקדם את המחקר. כמובן, שאלות מסוימות של אתיקה ומוסר באות לידי ביטוי בשלב זה. לכן, האם אנשים צריכים לציית למען שימור המחקר? או שעדיף להתפטר ולנסות להילחם גם כשברור שתפסיד בקרב? קל לומר שמחקר ומדע חייבים להיות הרבה מעל אינטרסים פוליטיים או כלכליים. עם זאת, קל יותר לומר זאת מאשר לעשות.