אליס הרץ-זומר: ביוגרפיה של אמן וניצול

היום נלמד על חייה של אליס הרץ-זומר, שורדת מדהימה שרימה את המוות וחיה עד גיל 110.

למה אנחנו קוראים לה ניצולה? כי היא נידונה למוות בגיל צעיר מאוד. היא הייתה יהודיה ונלקחה למחנה ריכוז. עם זאת, כנגד כל הסיכויים, היא שרדה ונודעת כ"האישה האופטימית ביותר בעולם".

בראיונות רבים, אליס הרץ-זומר דיברה על אחותה התאומה הזהה. למרות קווי הדמיון הרבים ביניהם, אליס אמרה שיש להם גישות שונות מאוד. היא אמרה שהיא נולדה להיות אופטימית ותמיד ניסתה לראות את הצד החיובי של כל מצב, לא משנה כמה רע זה נראה.

אנשים העריצו את אליס על ההתלהבות שלה. למרות גילה המתקדם, היא התאמנה על פסנתר מדי יום. כשהייתה כמעט בת 100, היא החליטה ללכת לקולג'. היא מעולם לא איבדה את החשק שלה ללמידה ולשיפור עצמי. אליס הרץ-זומר היא דוגמה נפלאה לאריכות ימים ואופטימיות שכולנו יכולים ללמוד ממנה.

ילדותה המאושרת של אליס הרץ-זומר

דבר אחד שמשותף לרבים עם עמידה גבוהה הוא ילדות מאושרת. אליס הרץ-זומר נולדה בפראג, צ'כיה, ב-26 בנובמבר 1903. היא באה ממשפחה של מוזיקאים יהודים שהעריכו מאוד אמנות ותרבות.

האמנים והאינטלקטואלים הידועים ביותר של היום פקדו את ביתה של אליס. פרנץ קפקא היה רגיל. אחותה של אליס אפילו נישאה לחברו הטוב ביותר של הגאון הספרותי. אנשים מפורסמים אחרים כמו גוסטב מאהלר, ריינר מריה רילקה, סטפן צווייג, תומס מאן ואפילו זיגמונד פרויד ביקרו את משפחת הרץ.

אליס אהבה מוזיקה מגיל צעיר מאוד. היא התחילה לנגן בפסנתר כשהייתה בת שמונה. כשהייתה נערה, היא נתנה קונצרטים בכל רחבי פראג.

הפלישה הנאצית

ב-1931 פגשה אליס הרץ-זומר את ליאופולד זומר, חבר מוזיקאי. הם נישאו והוא הפך לאהבה הגדולה של חייה. בשנת 1937 נולד להם בנם הראשון, רפאל. אולם אושרם נגדע כאשר הנאצים פלשו לצ'כיה בשנת 1939. בזמן שרוב היהודים נשלחו לגטו, אליס ומשפחתה הורשו לשהות בדירתם לעת עתה.

אף על פי כן, דברים הפכו מהר מאוד לקשים. ככל שהמלחמה נמשכה, העם הצ'כי החל להפלות את היהודים. בשנת 1942, אמה של אליס והוריו של ליאופולד קיבלו מכתבי גירוש. זה הרס את המשפחה.

אליס נאלצה לקחת את אמה בת ה-72 למרכז הגירוש. הם נפרדו שם ואליס צפתה בה עוזבת, בידיעה שהיא הולכת לקראת מוות בטוח. הרגע הזה של חוסר אונים היה אחד משוברי הלב בחייה. עשרות שנים מאוחר יותר, הזיכרון של אמה עדיין גרם לאליס מלנכולית ועצובה.

החיים כאסיר

זמן קצר לאחר מכן הגיעו צווי גירוש נוספים. ב-1943 קיבלו אליס הרץ-זומר, בעלה ובנה את שלהם. הם נשלחו למחנה הריכוז טרזינשטט. בתיאוריה, האסירים שם יינצלו. זה התברר כשקר.

במחנה, אליס החלה לנגן בפסנתר עבור הנאצים. הם תכננו דרכים להשמיד את האסירים בזמן שהם סעדו לקונצרטים היפים של אליס. אליס שיחקה גם עבור האסירים האחרים. בסך הכל, היא אמרה שהיא ניגנה יותר מ-150 קונצרטים. היא הצהירה שהמוזיקה שלה הזינה את נשמותיהם המיוסרות של אסירי מחנות הריכוז.

בעלה הועבר מאוחר יותר לאושוויץ. כשהם נפרדו, הוא אמר לה: "אל תתנדבי לשום דבר". כמה ימים לאחר מכן ביקשו הנאצים "מתנדבים" שרצו להתאחד עם בעליהם. אליס זכרה את עצתו של ליאופולד ודחתה את ההצעה, ובכך הצילה את חייה. אליס נהגה לומר שהחלק הכי קשה בחוויה היה לראות את בנה רעב. כדי לפצות על זה, היא ניסתה לשמור תמיד על חיוך על פניה.

ניצול

אליס הרץ-זומר ובנה היו בין הניצולים הבודדים מאותו מחנה ריכוז. כשהמלחמה הסתיימה הם עברו לישראל. אליס החליטה לא לחיות בעבר ולגדל את בנה ללא שנאה או טינה. רפאל, בעקבות צעדיהם המוזיקליים של הוריו, הפך לצ'לן מפורסם.

אליס מתה בגיל 110 בלונדון, אנגליה. חייה הם דוגמה מבריקה לחוסן המדהים של הרוח האנושית. המורשת שלה מוכיחה שהגישה והשקפתך על החיים יכולות לקבוע את עתידך.