להגיב על חוסר תודה

מה שבא מהלב שלנו לא תמיד מגיע לליבם של אחרים. כולנו חווינו את זה בשלב מסוים: אנחנו עושים משהו בשביל מישהו עם אכפתיות עצומה והם מגיבים באדישות. זה כאילו טוב, רחוק מלדבר בשפה אוניברסלית, לפעמים הולך לאיבוד בניבים מוזרים. אבל להגיב לחוסר תודה ולחוסר זהירות של אחרים הוא משהו שכולנו חייבים לשלוט בו.

במקרה הזה, אנחנו לא מדברים רק על הדיסוננס בין מה שנותן ומקבל אחר כך. אנו מתכוונים גם לתחושה השוממת של הלב שאינו רואה או מרגיש או קולט מה אחרים עושים למענו. אנחנו יודעים, כמובן, שהאהבה עצמה אינה נראית, אבל אם אחרים לא יראו את האהבה במעשינו בדרך כלשהי, שום דבר לא יהיה הגיוני.

כמה מדעני התנהגות ועסקים אומרים לנו שבמציאות, טוב הוא חיסרון להצלחה חברתית. במובן מסוים, האדם האציל שפועל תמיד ביושר הוא זה שייפול להטעיה אחר הונאה בנהר המורכב הזה של תחרותיות שמגדיר את העולם המודרני שלנו.

זה משהו שכולנו יודעים. למרות זאת, רבים מאיתנו פשוט בוחרים לפעול כך כי טוב, לעשות דברים מהלב, הוא ערך אישי שכדאי להשקיע בו זמן ומשאבים. אף על פי כן, איננו יכולים להכחיש כי הונאה פוגעת.

המרירות של אי הכרה כואבת. אף אחד לא מתנהג באנוכיות כאשר הוא מקווה שבן זוגו, משפחתו או חברו הטוב ביותר יתפסו את המעשים הקטנים הללו שאנו עושים באהבה. לרוע המזל, לבם של אחרים תקועים לפעמים בתדרים אחרים, בערוצים אחרים...

הלב האציל ואי הבדידות שלו

כשמישהו עושה משהו מהלב, מימדים מרובים משתלבים בהרמוניה. זה משפר את הזהות של האדם, את ערך ההדדיות, את הרצון לזכות בחסד מהטוב, להעניק רווחה ושמחה. האדם שמתנהג בטוב צריך להרגיש, ביעילות, אישור מחדש כדי לראות שכל האנרגיה שהושקעה בעשיית הדבר הנכון שווה את זה. שלמטרתם יש סוף מועיל. עם זאת, זה לא תמיד המצב.

רחוק מלמצוא התאמה בין מה שעושים ומצפים למצוא, מה שקורה לפעמים במקום הוא עוול עצוב. אני יכול לחשוב על דוגמאות רבות. אנחנו יכולים לדבר על אדם מבוגר שנתן הכל עבור ילדיו ועכשיו הוא מקבל גמול בבדידות. דוגמה טובה נוספת היא בחור צעיר שמנסה להתיידד תוך שימוש בכבוד, חיבה וקרבה, ומתקבל בקנטות ובעלבונות.

אנחנו גם לא יכולים לשכוח את החבר או החברה ששמים לב לפרטים, ששמים את האושר של בן הזוג בראש סדר העדיפויות, שדואגים, בונים, משקיעים זמן ואנרגיה... אם הם לא רואים דבר מזה בתמורה, אם אף אחד מהם זה מוערך על ידי בן הזוג שלהם, אז האהבה הזו לא שווה את זה. אין לזה ערך. היא מהווה תחליף לאהבה שמוטב לנסח מחדש, או לזרוק אותה.

מי שעושה דברים מהלב ולא יכירו בו, בסופו של דבר יחיה לאט לאט באי של סולידריות. במובן מסוים, בסופו של דבר אנחנו נראים קצת כמו פרוספרו, דמות בסערה, מאת וויליאם שייקספיר. מי שאחרי שנפצע מצוקה ובגידה הופך למתבודד רק עם בתו ורוחות לחברה. המחזה שקט ורוחני, והגיבור היחיד שנשאר הוא עצב.

להגיב על חוסר תודה: אתה חייב לחיות ביושרה, לא לוותר על מי שאתה

כפי שאמר טולסטוי, לב גדול לעולם לא נסגר על ידי חוסר תודה או עייף על ידי אדישות. אנו עשויים להרגיש בודדים לפעמים, אין ספק בכך. למרות זאת, לפעמים להתנהגות ביושר יש מחיר, ואם זו אכזבה, נצטרך לקבל זאת. תמיד עדיף להיות עצמך מאשר לחיות עם התחושה של ללכת נגד השורשים שלנו. האני האותנטי שלנו.

למרות זאת, על מנת לשרוד בעולם המורכב הזה, וביום יום של מערכות היחסים שלנו, יש צורך ליצור שורה של "עוגנים" רגשיים וקוגניטיביים להיאחז בהם כדי למנוע נזק נוסף. כי טוב הוא לא שם נרדף לנאיביות, אלא לאומץ של מי שנאמן ללבו.

• אנחנו לא צריכים להיות שאננים כל הזמן. אין מקור גדול יותר לסבל מאשר לנסות לשמח את העולם כולו.
• לעולם אל תלך נגד הצרכים שלך כדי לפעול "בהתבסס על מה שאנו חושבים שאחרים מצפים מאיתנו." החיים לא כל כך מסובכים.
• זה גם לא טוב להיות אובססיבי לגבי קבלת גמול על כל דבר שאנחנו עושים. טוב לא דורש מחווה, זה מספיק להיות מסונכרן עם הערכים שלנו.
• זכרו שנתינה מתמדת אינה מחזקת את ההערכה העצמית שלכם. לפעמים אנחנו מחויבים לקבור את האשליות שלנו. אז אל תהססו "להסגיר את עצמכם" לפעמים. תצבור כוח ואיזון אישי.
• הבינו גם שמי שעיוור למעשי אהבה קטנים יומיומיים יהיה עיוור גם למעשים אחרים. כי אהבה אמיתית לא צריכה מחוות גדולות כדי שיכירו אותה.

אמנות הרצון הטוב היא חכמה, דואגת לפרטים הקטנים, אלו המוצעים מהלב...