אם אתה רוצה לעזור לי, אל תתערב
אם אתה באמת רוצה לעזור לי, אל תגיד כלום, כבד את המרחב שלי, ותן לי להיות לבד. אל תגיד לי, " אמרתי לך", "אתה תמיד עושה את אותה טעות", "אין לך ברירה"... אל תגרום לזה לכאוב עוד יותר.
פעם אחת, הבינו שלפעמים הדרך הטובה ביותר לעזור היא לא לעזור. הראה לי את האמפתיה שלך, את ההבנה שלך, אבל, רק להיום, הישאר בצד.
תיאודור רוזוולט אמר שבין לעשות את הדבר הנכון לבין לעשות את הדבר הלא נכון יש משהו הרבה יותר גרוע: לעשות כלום. ברור שזו מנטליות פוליטית, תמיד מפחדת מחוסר תנועה. מפחד מהבוחר שלא ייקח צד או מבעל הברית שלא יצעד קדימה.
עם זאת, הנשיא רוזוולט טעה. לא לעשות כלום היא באמת אפשרות שלישית תקפה ולפעמים היא הטובה ביותר.
"כל עזרה מיותרת מהווה מכשול להתפתחות".
-מריה מונטסורי
עכשיו, הבעיה הגדולה מכל זה היא שאנחנו בדרך כלל מניחים שחוסר פעולה או פסיביות הם סימן שלאחרים לא אכפת מאיתנו.
אז איך אנחנו מבינים שלפעמים עדיף לבחור בחוסר תנועה, לא לעזור ובמקום זה לקחת צעד אחורה?
פסיכולוגים רבים אומרים כי המוח בזמנים המורכבים ביותר דוחק בנו לתת את התשובות הפשוטות ביותר. אנחנו פונים לקיצורי דרך נפשיים, היוריסטיות, והם יכולים להצליח מאוד.
לפיכך, כאשר אנו רואים חבר מפוטר או אחים מרגישים צנועים, אנו שומעים קול פנימי שאומר: "עזוב אותם בשקט, תן להם מקום לחשוב ולקבל את המצב".
לפעמים, מניעת זמן מאנשים עם המאבקים שלהם גוזלת הזדמנות חשובה ללמידה וצמיחה אישית.
יש אנשים שפשוט לא צריכים להציל
ישנו אגדה מזרחית המספרת על אדם שמצא את הפקעת של תולעת משי בפארק.
מודאג מהיצור הקטן וחשש שמישהו ידרוך עליו או חיה תיקח אותו, החליט לטפל בו. הוא הכניס אותו לקופסה כדי לטפל בו בסבלנות ובתשומת לב.
כשהגיע הביתה, משהו משך את תשומת לבו. כבר היה חור בפקעת. הפרפר כבר נאבק לצאת.
עסוק ברעיון לעזור, הוא תפס מספריים וחתך חלק מהפקעת כדי לזרז את התהליך. הכוונה שלו הייתה טובה, אין ספק, אבל כוונות טובות לא תמיד מביאות לתוצאות טובות.
כי מה שהאדם לא ידע זה שלטבע יש את המקצבים שלו, הזמנים שלו והאמיתות הבלתי ניתנות לגעת שלו. יש תהליכים שבהם כל עזרה פשוט מזיקה.
הפרפר הגיח והגיבור שלנו חיכה שהוא יתחיל לעוף. עם זאת, החרק יצא מהפקעת מוקדם מדי. האיש יכול היה רק לראות איך החרק זוחל במעגלים עד שהוא הפסיק לנוע. מת.
יש אנשים שלא צריכים להינצל רק בגלל שהם לא בסכנה. הסבל שלהם הוא משהו שהם חייבים לחוות כדי לפרוח.
שם, בפרטיות הגולם, ברכות העצב שלו, בפינות הדביקות של ספק ואכזבה.
יש מסעות שאנשים חייבים לעשות בבדידות ללא כל עזרה, מבלי להינצל על ידי אנשים עם כוונות טובות.
איך נדע מתי לעזור?
מריה מונטסורי אמרה שכל עזרה מיותרת מעכבת את ההתפתחות. רעיון זה קשור למושג "אזור התפתחות קרוב" מאת לב ויגוצקי.
זהו מושג שחל הרבה מעבר להקשר של חינוך, לרבות מהסביבות היומיומיות שלנו ומערכות היחסים שלנו.
"אזור ההתפתחות הקרובה" אומר לנו שכדי לשפר את היכולות של מישהו, עלינו לתת לו את העזרה הדרושה כדי שיוכל לפתח את הפוטנציאל שלו.
זה מרמז, למשל, על אי לקיחת אחריות שאינה שלנו. זה אומר לזהות את הנקודות שבהן העזרה שלנו היא גירוי ללמידה ובאיזו מידה.
"עזור לעוקבים שלך להרים את העומס, אבל אל תראה את עצמך מחויב לקחת אותו."
-פיתגורס-
אנחנו מאוד מודעים לכך שלא תמיד קל לדעת איפה הגבולות. איפה "לא לעשות כלום" מותר ומומלץ. זה קשה כשעולות רגשות אחריות, גם כשהאדם שעובר את התקופה הקשה לא קרוב אלינו במיוחד.
בנוסף, למרות שהמוח, מבחינה פיזיולוגית אינו שופט, המצפון כן.
אז, דבר אחד שאנחנו צריכים להיות ברורים לגביו הוא שלא תמיד טוב לתת עזרה מתמדת ובלתי מוגבלת. התוצאה עלולה להיות הרת אסון: האנשים שאנו עוזרים יכולים להפוך לפסיביים, אנוכיים ולפתח תלות חזקה בנו.
המפתח הוא לשים לב מתי יש מצב של פגיעות אמיתית. כמו כן, היה מאוד ברור לגבי מה האדם באמת צריך.
לפעמים העזרה הכי טובה היא להקשיב או פשוט "להיות" בלי להגיד כלום. לתת לאדם השני הוכחה שאנחנו שם בשבילו אם הוא רוצה, שאנחנו יכולים להיות הכתף הזו לבכות עליה אם ירצה, אותו אדם שיודע לכבד את המרחב והבדידות כשצריך.
אנחנו יכולים, בעצם, להיות אותה קרן אור שמאירה את דרכם ברגע מסוים, מוגבלת וחולפת. מאפשרים להם לפרוש כנפיים ולהפסיק לנוע במעגלים.
עם זאת, אנחנו גם לא יכולים לעשות כלום, לפעמים אפשרות נכונה באותה מידה, ומועילה לא פחות.
