אבל ואבל אצל ילדים: איך להבין ולעזור להם

כשיש מוות במשפחה או במעגל החברים הקרובים שלנו זה קשה לכולנו. עם זאת, אסור לשכוח שגם הילדים סובלים. אבל לא תמיד אנחנו מבינים איך הם מתאבלים. קשה להבין צער אצל ילדים. אנחנו רואים אותם פועלים אחרת ממה שהיינו מצפים מהם, ואנחנו לא יודעים מה לעשות כדי לעזור. האם זה לא משפיע עליהם כמו זה משפיע על מבוגרים? או שהם מראים את זה בצורה אחרת?

מה שקורה בפועל הוא שהקטנים כן מבינים, אבל הם מעבדים את האבל בדרכים שונות. הכל תלוי באיזה שלב בחיים הם נמצאים. אם מבוגרים יבינו איך ילדים חווים אבל או שכול אז זה יגרום לנו לעזור להם יותר ברגעים קשים אלו. המשך לקרוא!

אבל אצל ילדים מתחת לגיל שלוש

בשנים הראשונות הללו לחייהם, ילדים תלויים מאוד פיזית ורגשית באדם שמטפל בהם. תפקיד זה ממלא בדרך כלל האם. כשהדמות הזו שסיפקה כל כך הרבה הגנה ואהבה מתה, הילד סובל מאוד.

למרות שהם לא מבינים מהו מוות והשלכותיו, מה שהם כן מבחינים בו הוא היעדרו של האדם שהיה אבן היסוד בחייהם. לכן, מגיל 6 או 8 חודשים, ניתן לראות אצל תינוקות התנהגות המעידה על כך שהם סובלים. האדם החשוב הזה כבר לא שם ויש לו את האינטואיציה שהם לא יראו אותו שוב.

הם מרגישים שנטשו אותם ושהם אינם מוגנים כעת. הם מחפשים את הנעדר בעיניים או שהם בוכים בחוסר נחמה, מחכים שיחזרו. ייתכן גם דחייה של דמויות הגנה חדשות, הפרעות שינה, בעיות האכלה או התקפי זעם. אצל ילדים שכבר יכולים לדבר אפשר לראות איך הם שואלים על האדם שמת, למרות שאחרי כמה דקות נראה שהם שוכחים שדיברו עליהם.

בגיל זה חשוב מאוד שילדים ירגישו אהובים ומוגנים על ידי אדם אחר בהקדם האפשרי. זה לא ימנע מהם לחכות שהאדם שנפטר יחזור. עם זאת, זה יעזור לאבל לחלוף ולאט לאט הנורמליות תחזור.

צער בילדים בין שלוש לשבע

כאשר ילדים בני 3 עד 7 שנים, הם רוכשים יותר יכולות ומבינים יותר מאשר כשהיו צעירים יותר. עם זאת, הם לא מבינים שמוות הוא בלתי הפיך. לכן מקובל מאוד שהם מתעקשים שיראו שוב את האדם שמת, גם אם נסביר להם שזה לא יקרה.

למרות שהם חושבים שיקירם יחזור, היעדרם גורם לאינספור רגשות שליליים. פחד, עצב, כעס או אשמה הם חלק מהרגשות הללו. הילד מרגיש נטוש ובדרך כלל מופיעה חרדת פרידה. זה לא קורה רק במובן הפסיכולוגי, אלא גם בא לידי ביטוי בהתנהגות שלהם.

צער אצל ילדים גורם לרוב להתנהגות רעה, אי ציות או להתקפי זעם. ייתכן שהילד גם לא ירצה להסתבך בפעילויות חדשות, הוא עלול להרטיב את עצמו או לחלום סיוטים. זה נורמלי ובדרך כלל נעלם עם הזמן. אם לא אז זה יכול להעיד על כך שהם לא מתמודדים טוב עם האבל ושהילד זקוק לעזרה מפסיכולוג.

אבל אצל ילדים מגיל 6 או 7 עד 11 או 12

מגיל 6 או 7 ילדים קטנים מתחילים להבין מהו מוות ומה בעצם משמעות המוות של מישהו. הדרך לעבד את האבל קצת משתנה עכשיו. בגיל הזה הדבר הראשון שקורה בדרך כלל הוא דחייה והכחשה. זה לא יכול לקרות! האם זו לא הדרך בה הגבת כשסיפרו לך על מותו של אדם אהוב?

בנוסף להכחשת העובדה, זה גם נורמלי שילדים מרגישים אשמה או מאשימים את הנפטר. הסיבה לכך היא שהם נמצאים בשלב בחייהם שבו הם מייצגים הכל. מופיעות גם תחושות אחרות כמו כעס או פחד. האחרון מתבטא בדרך כלל בצורך המתמיד להיות עם האנשים שהם אוהבים כי הם דואגים שגם הם עלולים למות.

התנהגות אלימה, דחייה של בני משפחה אחרים, תוקפנות, סיוטים או חוסר ריכוז עלולים להתרחש גם כן. אין להתעלם מכך שלפעמים ילד עשוי להביע רצון ללכת ולהיות עם הנפטר. מסיבה זו עלינו להיות מודעים למחשבות אובדניות אפשריות.

חשוב מאוד שהאנשים בחייו של הילד יעזרו לו או לה לקבל את מותו של האדם שהם כל כך אהבו. מורים, חברים וקרובי משפחה של ילדים ממלאים תפקיד מהותי בזמנים קשים אלו ויכולים לסייע לצערו של הילד להתקדם בצורה נורמלית, תוך כדי תהליך האבל.