הסיפור המעורר של הנזיר והסוחר
סיפורם של הנזיר והסוחר מתחיל בכפר צנוע. כל תושבי הכפר חיו בהרמוניה למרות משאביהם הדלים. תושבי הכפר היו אדיבים זה לזה והיו בעלי תחושת קהילה חזקה. ליד הכפר שכן מנזר, והנזירים שגרו בו תמיד דאגו לשכניהם.
מכיוון שלנזירים היה קציר חיטה טוב באותה שנה, ביקש הנזיר הראשי מאחד מאחיו לאסוף כמות טובה ממנה ולקחת אותה לכפר בעגלה. הם חלקו את כל האוכל שלהם כי הם האמינו שרק באמצעות שיתוף הם יחוו את שמחת השפע.
הנזיר היה מאוד צייתן וקשוב אז הוא ביצע את פקודת המורה שלו מיד. במו ידיו אסף שני צרורות חיטה והניח אותם על העגלה בזה אחר זה. כשהוא סיים, המחשבה היחידה שהוא יכול היה לחשוב עליו הייתה עד כמה תושבי הכפר יהיו מאושרים כשיתן להם את החיטה.
"הקסם היחיד בעבר הוא שזהו העבר."
-אוסקר ויילד-
המפגש בין הנזיר לסוחר
למחרת, הנזיר קם מוקדם מאוד לקחת את העגלה לכפר. למרות שהוא שם לב מלכתחילה שהעגלה כבדה למדי, הוא לא חשב על זה יותר מדי. הוא היה עסוק בלוודא שהוא ייקח את כמות החיטה הגדולה ביותר שאפשר לשכניהם. לפיכך, הוא קשר את הצרורות כמיטב יכולתו ורתום את שלושת הסוסים החזקים ביותר.
הנזיר התחיל את השביל לכפר, שהיה במרחק שלושה קילומטרים משם. הבוקר היה יפה והנזיר התמלא בשמחה. הוא דמיין את פניהם של האנשים הרעבים שיקבלו את החיטה. הם כנראה לא אכלו כל כך הרבה אוכל כבר הרבה זמן. הוא חשב על כל זה כשהסוסים נבהלו לפתע. לפני שהספיק להגיב, הוא איבד שליטה על העגלה.
הוא ניסה לרסן את הסוסים אבל זה היה בלתי אפשרי. העגלה התנתקה לפתע והחלה להתגלגל במורד הגבעה. לרוע המזל, באותו רגע עבר במקום סוחר. הגורל עמד לאחד את הנזיר והסוחר לנצח.
משקלה של הטרגדיה
הכל קרה כל כך מהר. הנזיר לא ידע איך העגלה פגעה בסוחר. כשראה אותו על הקרקע, מעורער בדם ומחוסר הכרה, הוא רץ לעזרה כמה שיותר מהר, אך לשווא. הסוחר מת. מנקודה זו ואילך, זה היה כאילו הנזיר והסוחר הפכו לאדם אחד.
זמן קצר לאחר מכן, הגיעו כמה מתושבי הכפר לעזור לו. הוא נתן להם את החיטה והוא חזר למנזר שלו. הוא הרגיש שנשמתו התנפצה לרסיסים. מאותו יום ואילך ראה את פניו של הסוחר בכל מקום אליו הלך. כשהוא ישן, הוא חלם עליו. כשהתעורר, הוא לא יכול היה לחשוב על שום דבר אחר. דמותו של המת רדפה אותו.
לבסוף שאל הנזיר את המורה שלו לייעוץ. המורה אמרה לו שהוא לא יכול להמשיך לחיות ככה ושהוא צריך לסלוח לעצמו. הנזיר אמר לו שזה יהיה בלתי אפשרי. הוא הרגיש אשם נורא על מה שקרה. אולי אם העגלה לא הייתה כל כך כבדה, הוא היה מצליח לשלוט בה ולהימנע מפגיעה בסוחר.
השיעור של הנזיר והסוחר
הסיפור מספר שהנזיר לא הצליח להשתחרר מתחושת החרטה העמוקה שלו במשך חודשים. ככל שהוא חשב על זה יותר, כך הרגיש יותר אשם. כשראה זאת, המורה קיבלה החלטה. הוא התקשר לנזיר ואמר לו שוב שהוא לא יכול להמשיך לחיות ככה.
ואז, המורה יעץ לו לקחת את חייו. הנזיר הופתע אבל הבין מהר שאולי זו הדרך היחידה שלו לצאת. אף על פי כן, לא היה לו האומץ לעשות זאת בעצמו. המורה אמרה לו לא לדאוג. הוא היה לוקח על עצמו לכרות את ראשו של תלמידו. הנזיר, השלים עם גורלו, קיבל.
המורה השחיז את חרבו ואז ביקש מהנזיר לכרוע ברך ולהניח את ראשו על אבן. הנזיר עשה מה שנאמר לו. המורה הרים את החרב מעל ראשו והנזיר החל לרעוד. הוא פרץ בזיעה קרה. הוא היה מבועת. לאחר מכן, המורה הוריד את החרב מעל צווארו אך עצר סנטימטרים בלבד מעל עורו.
הנזיר היה משותק מפחד. המורה שלו שאל אותו אז: "במהלך הרגעים האחרונים האלה, חשבת על הסוחר?" הנזיר ענה שלא. הדבר היחיד שהוא יכול היה לחשוב עליו היה החרב שחתכה את צווארו. המורה אמרה אז: "זה אומר שהמוח שלך מסוגל להתרחק מהזיכרון הרע הזה. אם עשית את זה פעם אחת, אתה יכול לעשות את זה שוב."
