האם נרקיסיזם הוא אהבה עצמית או אנוכיות?

אנשים עם נשמה צנועה ולב אמיץ מרתקים אותנו. אנשים שלא מוותרים מושכים אותנו. ואנחנו מוצאים השראה אצל אלה שיודעים לאן הם הולכים לא משנה כמה מכשולים הם נתקלים. מעל הכל אנחנו אוהבים את האנשים האלה שלא יודעים מה זה להיכנע, ושבשלב מסוים בחייהם למדו לאהוב את עצמם. אבל, האם נרקיסיזם הוא אהבה עצמית או אנוכיות?

אם זה מועיל שיש חברים ובני משפחה עם סוג זה של אישיות וגישה, זה אפילו יותר חשוב להפוך לאחד מאותם אנשים בעצמנו, אנשים שיודעים להשיג את מה שהם רוצים ומרגישים שמגיע להם. ובכל זאת בחברה הזו שבה אנו חיים, אם מישהו יעז לומר דברים כאלה בקול רם, בהחלט יכול להיות שהוא נרקיסיסט.

לאהוב את עצמך הוא אולי הבסיס היקר ביותר לרווחה הפסיכולוגית שלנו. דרך חיים זו מבטיחה את ההישרדות שלנו, הן פיזית והן רגשית. הערכה עצמית זו היא גם שמאפשרת לנו להתמודד, בדרגות שונות של הצלחה, עם העליות והמורדות בחיינו ובחברה המורכבת הזו, שיש בה חוסר עקביות לפחות כמונו.

עם זאת, לפעמים יש לנו תחושה ברורה ש"לאהוב את עצמך", ולומר בקול רם שאנחנו ראויים ומסוגלים לכל דבר, זה לא יותר ממעשה מוגזם של טעם רע. בעיני רבים אנו מסתכנים להיראות כמתנשאים, אנוכיים וכמובן, כנרקיסיסטים.

האמת היא שלהיות אלטרואיסט, אציל וצנוע זה טוב ואפילו הכרחי, אבל כדי לקבל בריאות פסיכולוגית מאוזנת, יש צורך להשקיע בשאר ההיבטים המוזנחים לפעמים: כבוד עצמי, ביטחון עצמי, עצמי -הערכה וכבוד אישי.

נרקיסיזם בריא, אהבה עצמית אנחנו לפעמים מזניחים

המילה "נרקיסיזם" מעוררת דחייה מיידית ברגע שאנו שומעים אותה. עם זאת... מה אם נגיד לכם שיש בזה היבט בריא שכולנו צריכים בדרך כלשהי? באופן מוזר, כל אחד מאיתנו מגיע לעולם הזה מתוכנת מראש עם הצורך לאהוב את עצמו. זה חלק מהגנטיקה שלנו שבהמשך החיים, ומסיבות רבות ושונות, אנחנו בסופו של דבר משליכים או משתיקים כדי שזה לא יביך אותנו.

כדי להבין זאת טוב יותר עלינו לחשוב רק על תינוקות וילדים בני 3 או 4 שנים. בהתנהגותם יש סוג של נרקיסיזם שנחקק בהם. האינטרס היחיד שלהם הוא לוודא שהצרכים הבסיסיים שלהם, בין אם פיזיים או רגשיים, מסופקים. הם לא עושים את זה מתוך אנוכיות, הם עושים את זה קודם כל כדי לשרוד ואחר כך כחלק מההתפתחות הפסיכולוגית והחברתית שלהם.

מאוחר יותר, האינסטינקט הזה יכול לקחת אותך לאחד משלושה מסלולים שונים מאוד:

• הראשון הוא שהילד מתחיל לחשוב שהוא לא ראוי לקבל אהבה, על סמך האינטראקציה שלו עם הסביבה שלו. צרכיו הרגשיים אינם נענים והוא נופל לאט לאט לספירלה של השפלה עצמית שבה ההערכה העצמית שלו נהרסת לחלוטין. אם אתה מרגיש שאחרים לא אוהבים אותך, אתה לא תאהב את עצמך

• ההיבט השני שלילי לא פחות: נרקיסיזם מוגזם. זה המקום שבו ילד מפתח צורך קיצוני לחפש את תשומת הלב והשבחים של מבוגר. הוא זקוק לתמיכה מתמשכת ומתמשכת כדי להרגיש מאומת ולקבל אישור. לאט לאט ככל שהוא יגדל, זה ימשיך להיות הצורך העיקרי שלו: הוא תמיד יחפש להיות מרכז תשומת הלב והדאגה היחידה שלו תהיה הוא עצמו.
• לבסוף, יש לנו את הדרך הבריאה ביותר: הילד או ה"בחור" שהצליח לשמר נרקיסיזם בריא ומי שמבין שאהבה עצמית היא הכרחית להישרדותנו. וכך, במקום לדרוש תשומת לב ותמיכה מתמדת כדי להרגיש שהוא אדם תקף, הוא הצליח לפתח הערכה עצמית חזקה שגורמת לו להרגיש מוצלח, ראוי, אמיץ וראוי לקבל את מה שהוא רוצה.

אנשים שאוהבים את עצמם מקבלים את מה שהם רוצים

אנשים שיודעים להשיג את מה שהם רוצים אינם אנוכיים, נרקיסיסטים או מתנשאים. הם, למעשה, בדרך כלל צנועים. הם בדרך כלל לא מכריזים על תוכניותיהם, וגם לא נושאים כרזות המכריזות על מעלותיהם או על יכולותיהם כפי שאחרים היו עושים: אלה שמתרגלים את הנרקיסיזם הקיצוני ביותר, המונע על ידי מראה חיצוני. הנרקיסיסטים הקיצוניים האלה אומרים הרבה אבל עושים מעט והם משתמשים באחרים כדי להשיג כל מה שהם רוצים.

אנשים בעלי הערכה עצמית טובה, שאוהבים את עצמם בצורה חסרת פחד ובריאה, חיים את חייהם בשקט ובלי למשוך תשומת לב. עם זאת, הם תמיד עם עיניהם באופק ושואפים להגיע ליעדים שלהם, לא משנה מה אחרים אומרים, חושבים או עושים.

מדעי המוח מסבירים שהאזור במוח שלנו בו נוצרות ומתוכננות מטרות החיים שלנו הוא קליפת המוח האורביטופרונטלית. מבנה זה, בתורו, קשור באופן סבוך לרגשות, אך מעל הכל לחלק במוח העוסק באישיות שלנו, המעדיף אישיות חזקה ומבינה הרגלים, התמדה ומאמץ אישי.

כל זה מראה לנו שוב שרק אישים חסרי פחד ואלה המתאפיינים בהערכה עצמית טובה וחזקה הם אלו שבסופו של דבר יכולים להגיע לשמים. ובשום זמן לא יהיה אכפת להם מה אחרים אומרים, כי האנרגיה להצלחה נמצאת תמיד בתוכם, באותו אזור אינטימי בחיינו שעלינו לדאוג לו על בסיס יומיומי.