הומור משמח אותנו והאושר מדבק
ומבחינה תרבותית, לימדו אותנו דרכי התנהגות מסוימות. הבחירה לעבור את החיים עם חוש הומור לא נתפסת כחשובה.
הדברים הטרגיים שאנו עשויים לראות כל יום בטלוויזיה מראים לנו עולם שבו השליליות היא הכוכבת. כמו כן, האנשים סביבנו שמתלוננים כל הזמן גורמים לנו לתהות אם העולם באמת טוב.
מזה מאכילים אותנו. ואנחנו כל כך מותנים בהשקפה שלילית קיצונית זו על החיים שבסופו של דבר אנחנו מתלוננים כל הזמן על חלב שנשפך.
דאגה נתפסת כאות כבוד
לעבור את החיים עם חוש הומור אינו תואם תרבות שבה דאגה היא סימן של כבוד. זה נכון שלבדיחה על טרגדיות או מוות זה לא מתחשב.
אבל, לפעמים אנחנו צריכים לראות את הצד החיובי של הדברים הרעים שקורים לנו. כך או כך, זה קורה, ואנחנו יכולים להסתכל על זה איך שנרצה. ניתן דוגמה עם סיפור נהדר.
פרננדו היה בן 32 כשאיבד את עבודתו. הוא היה ראש חשבונאות של חברת ניהול, אבל המיתון היכה והם נאלצו לפטר אנשים.
כולם הרגישו רע בשביל פרננדו. הם אמרו שניסו לעודד אותו, אבל הם נראו עצובים ומיואשים, אפשר היה לראות את זה על הפנים שלהם.
כל זה לא השפיע על פרננדו. הוא איבד את עבודתו, זה היה נכון, אבל זו הייתה הזדמנות מצוינת ללכת ולהקים עסק משלו. או להתחיל פרויקטים אחרים, מי יודע!
למעשה, תמיד היה לו חיוך על פניו. ובכן, זה כנראה הרגיז הרבה מבני משפחתו, כי הם היו אומרים: "איך אתה יכול להיות כל כך שמח וחסר דאגות אחרי שהם פשוט זרקו אותך החוצה ככה!" "לא אכפת לך?"
אנחנו חיים בעולם שבו להתלונן ולהצטער זה הנורמה. ולכל מי ששובר את התבנית, אנחנו מוודאים שהוא יודע - או שופט אותו בשקט.
לדוגמה, האם לא כולנו תהינו איך מישהו יכול להיות כל כך טוב כשרק לפני כמה שבועות בן הזוג שלו מת, או שהוא רק סיים מערכת יחסים?
לעבור את החיים כל כך ברצינות פירושו שלפעמים אנחנו מדרמטים יותר מדי מצבים שלמעשה יש להם פתרון קל.
ברור שכל מצב שונה. אבל אם נדע לחייך ולהסתכל באופטימיות על העתיד, הכל יהיה טוב יותר ויופיעו הזדמנויות שחלמנו עליהן.
אתה בוחר איך לעבור את החיים: טרגדיה או קומדיה
לעבור את החיים עם חוש הומור לא אומר לצחוק מכל מה שקורה לאנשים אחרים. זה גם לא הופך את ההתייחסות לכל המצבים המסובכים שאנחנו מתמודדים איתם בקלות ראש.
לא, לעבור את החיים עם חוש הומור פירושו לא לראות את עצמך כקורבן. זה אומר להיפטר מהספירלה המטה של המחשבה השלילית, זה אומר לא לרחם על עצמנו. במקום זאת, אנו פועלים.
כמה פעמים נפלנו בפח ולכנות את הדברים שקורים לנו "מזל רע"? אנחנו יושבים שם ולא עושים כלום בנידון.
יש לנו עוד הרבה קרקע לכסות לפני שנוכל לקבל את כל מה שנקרה בדרכנו. לקבל את מה שאין לנו שליטה עליו. אבל יחד עם זאת, אנחנו לא מזניחים את החלק שיש לנו שליטה עליו.
ללמוד לצחוק על מצב טרגי או על דבר כואב שעברנו, זה סימן שיש לנו ממש חוסן גבוה.
זה לא אומר שהכאב שלנו פחות, רק שיש לנו כלי שימושי יותר לחנוק אותו: הומור. אוספים כוחות להרים את הראש ולחייך אל החיים, גם אם יש להם כמה מכות קשות גם לנו.
לא ניתן להתקדם אם לא נתחיל לחפור את עצמנו מהבור בו אנו נמצאים. מה הטעם להזין רגש טעון שלילי עד שהוא יהפוך למי שאנחנו?
זה לא עוזר לנו להתקדם. זה לא עוזר לנו לגלות כמה אנחנו חזקים. וזה לא עוזר לנו להבין שיש לנו הרבה יכולות מדהימות שאנחנו יכולים להשתמש בהן כדי להתמודד עם המצב הקשה שלנו.
להביא רק עוד קמצוץ הומור לתפיסת העולם שלנו צריכה להיות דרך חיים. כי קל לשכוח שהאושר עושה כל יום יפה יותר.
זה שולח פחד אריזה. זה גורם לפצעים בלב שלנו לכאוב פחות. כמו כן, הומור משמח אותנו.
צחוק ואנדורפינים הולכים יד ביד. אבל למה להזניח את משכך הכאבים הנפלא של הטבע? לא הגיע הזמן לאזן טרגדיה עם הומור?
