למה שתיקה היא מותרות?
מי חשב שלהיות בשקט באמת יכול להפוך למותרות? וזה מותרות שמעט מאוד אנשים נהנים ממנו. נוכל להנות בשקט רק אם נלמד לברוח מהשגרה שמונעת מאיתנו זמן לעצמנו. השגרות הללו משעבדות אותנו וגורמות לנו לפחד מבדידות ומשקט מוחלט.
הסביבה שלנו כל כך רועשת שהסתגלנו אז אנחנו חושבים שלהיות לבד ובשתיקה זה משהו שלילי. שתיקה יכולה אפילו לגרום לאנשים לחוש חרדה. אז אנחנו מבינים מה ההשלכות של סוג זה של פחד, זה חכם לשאול את עצמנו שאלות מסוימות.
מבלי שנשים לב, אנו נמנעים מלשתוק בצורה מודעת. אנחנו מחפשים רעש גם כשיש לנו הזדמנות להתרחק ממנו. עלינו לשאול את עצמנו מדוע אנו כל כך מפחדים משתיקה. למה אנחנו מרגישים לבד אם אין רעש סביבנו?
האם אנחנו מפעילים את הרדיו כשאנחנו לבד כי אנחנו לא יכולים לסבול שאין רעש? האם אנו נוטים ללכת למקומות שוקקים ותוססים כי הבדידות והשקט של ביתנו מייסרים אותנו? אף פעם לא יעלה בדעתם של אנשים שעושים זאת ללכת ליוגה או לעשות מדיטציה. זה יהיה מלחיץ מדי להיות דומם ושקט לחלוטין!
המוח שלנו זקוק לשקט
האמת היא שהשגת השקט הזה היא משימה לא פשוטה והכנסת קצת שקט לשגרה שלנו יכולה להיות אתגר די מסובך. רבים מהרצונות, השאיפות או האינטרסים שלנו קיימים במקום שבו יש רעש. בין אם מדובר ברעש חיצוני או פנימי, זה כמו זרם בלתי פוסק של מחשבות שנדמה שלעולם לא נגמר.
היו מחקרים רבים בנושא זה. רובם משווים את חייהם של אנשים המתגוררים בערים גדולות לאלה המתגוררים באזורים כפריים. ההבדלים מדהימים. אנשים שחיים או עובדים במקומות רועשים מאוד ומי שהולכים לישון ומקשיבים להמולה האינסופית של העיר נוטים יותר לסבול מבעיות בריאות מסוימות.
בעיות עם מערכת הדם, מתח וחרדה הן חלק מהבעיות הללו. אם נחפש את הגורמים העיקריים למצבים אלו, לעתים קרובות נגלה שהם נובעים מהעובדה שאנחנו פשוט לא עוצרים ונרגעים. הטייס האוטומטי שלנו, לאחר שנים על גבי שנים של פעולה באותו אופן, רגיל לקפוץ מגירוי אחד למשנהו.
שתיקה אינה נוחה ושתיקה לא צריכה לגרום לנו לעצבן. אלו רק אמונות שמנסות להצדיק משהו שאנחנו לא רוצים לחוות. ממה אנחנו מפחדים בדיוק?
עם זאת, המוח שלנו צריך לשתוק. רק הודות להיעדר רעש יכולים הנוירונים שלנו לגדול ביעילות. בנוסף, הנפש והגוף שלנו נרגעים ומשחררים אותנו מהדאגות שהן בדרך כלל הצטברות של בעיות ומתחים הנגרמים מרעש חיצוני. כשיש רעש, אנחנו לא יכולים לשמוע את עצמנו חושבים; ואם זה יקרה, פשוט אין לנו מוח צלול וצלול.
רעש ותסיסה מרחיקים אותנו מעצמנו
אומרים לנו ש"רעש וחוסר שקט מרחיקים אותנו מעצמנו". מי מאיתנו מקדיש זמן כדי להכיר את עצמו? כמה מאיתנו מקדישים כמה דקות מחיינו מדי יום למדיטציה או תפילה כדי להרגיע את מוחנו ולהירגע. כמה מאיתנו מנסים להתמודד עם המחשבות שלעתים קרובות אנו מנסים להתעלם? או לנהל את המחשבות המזיקות והערמומיות שהן כל כך חודרניות וגורמות לאי נוחות כזו? זה מצב מסובך. יש כל כך הרבה משימות דחופות להתמודד איתן, ותמיד אפשר לדחות את הזמן לעצמנו למועד מאוחר יותר...
כמו כן, לשתוק זה הרבה יותר מתרגול מדיטציה או סתם לרוקן את המוח שלנו. זוהי אמונה מוטעית לחלוטין. הרעיון הוא להפסיק לחיות על טייס אוטומטי וליהנות לחיות את הרגע הרבה יותר. אנחנו לא צריכים לעשות שום דבר מיוחד במיוחד. מספיק רק ליהנות מארוחה טובה, להעריך את הטעמים שלה וליהנות מקול הציפורים תוך כדי הליכה.
האם אנחנו חיים או קיימים?
זה מה שהחיים הם. להיות כל הזמן מוקף ברעש זה לא חיים אמיתיים, זה רק קיום. ובשביל מה אנחנו קיימים? רק לעשות את מה שאנחנו צריכים לעשות, בלי להנות מזה באמת. אנחנו לא דואגים לעצמנו או מפנקים את עצמנו מספיק. אנחנו גם לא נותנים לעצמנו את החשיבות שמגיעה לנו. בדרך כלל אנו מונחים רק על ידי מניעים, סיבות וסיבות שלעתים קרובות אינן משלנו ושנובעים מבחוץ.
"יש שמוצאים את השקט בלתי נסבל כי יש להם יותר מדי רעש בתוכם"
-רוברט פריפ-
בואו לא נברח מהשתיקה. למה לא לכבות את הטלוויזיה ולפתוח ספר? למה לא להתאמן בפארק בלי להאזין למוזיקה? בחיי היומיום שלנו, אנו נתונים לרעש מתמיד. למה אנחנו ממשיכים להיות נתונים לחסדי הרעש הזה כשסוף סוף יש לנו זמן לעצמנו? האם אנו מפחדים להתחבר לעצמנו ולעולם הסובב אותנו? ממה אנחנו מנסים לברוח?
