ילדים היפראקטיביים: טראומה או מתח בילדות?

יכולות להיות מציאויות עדינות מאחורי ילדים היפראקטיביים. עם זאת, לפעמים אנו פשוט מטפלים בהתנהגויות אלו. עד כמה שזה נראה מדהים, אנו עושים זאת מבלי להבין תחילה את הגורמים המניעים התנהגויות מסוימות. חלק מהילדים סובלים מלחץ, מגיעים מבתים מפורקים או שיש להם בעיות התקשרות.

נתחיל בכך שנציין מראש שמדובר בנושא מאוד רגיש. זה רגיש לאנשי מקצוע בתחום הבריאות, אך מורכב עבור משפחות עם ילדים שאובחנו עם ADHD. קודם כל, יש הרבה פסיכולוגים, פסיכיאטרים ונוירולוגים המאמינים שהפרעות קשב, עם או בלי היפראקטיביות, לא קיימות.

תסמונת התנהגותית זו מציגה קשת עצומה של ביטויים. לפי מרפי וגורדון (1998), זה נוטה להשפיע על 2-5% מהילדים. זה יכול להתבטא לפני גיל 7. אם זה לא מאובחן ומטופל כראוי, סביר מאוד שילדים אלו עלולים לסבול מהפרעות חרדה או אפילו דיכאון כמבוגרים.

מאז המאה ה-19, אנו יודעים על מקרים מוקדמים של ילדים היפראקטיביים ואימפולסיביים עם בעיות קשב. רופא הילדים הבריטי סר ג'ורג' פרדריק סטיל (1868 - 1941) היה האדם הראשון שתיאר מצב זה. עד היום, גם פסיכולוגים קליניים וגם פסיכיאטרים ממשיכים להגן על קיומה של הפרעת קשב וריכוז.

עם זאת, יש משהו שהם מדגישים מעל הכל: החשיבות של אבחנה נכונה.

לילדים היפראקטיביים לא תמיד יש הפרעת קשב וריכוז

ישנם ילדים עצבניים המפגינים התנהגות מאתגרת, אלימה ומפריעה בבית הספר. כמו כן, ישנם גם ילדים חסרי שקט ואינם מסוגלים להציג את מלוא הפוטנציאל הקוגניטיבי שלהם עקב תנאי כיתה שאינם מתאימים לצרכיהם החינוכיים.

לפיכך, יש לנו שתי מציאויות שונות מאוד שלא ניתן לסווג באותו אופן תחת המונח ADHD. לא כל התלמידים שהם עצלנים, סוררים, מפריעים או נוטים להתקף זעם, נכנסים לאותה קטגוריה. ילדים אלה יפיקו תועלת רבה מהתאמה לימודית ספציפית לתסמונת ההתנהגותית שלהם.

עם זאת, ילדים אחרים זקוקים לסוגים אחרים של עזרה. במקרים מסוימים, ייתכן שיש איזושהי טראומה מאחורי ילד היפראקטיבי. לדוגמה, יכולות להיות סביבות משפחתיות פוגעניות, כאוטיות או שבורות. במקרים אלה, התאמות לימודים או תרופות לא יוכלו לעזור.

מחקר מפורסם

ניקול בראון היא פסיכיאטרית ילדים שעובדת בבית החולים ג'ונס הופקינס בבולטימור. המחקר הספציפי שלה פורסם על ידי כלי תקשורת שונים למטרה מאוד ספציפית: להעלות את המודעות לצורך באבחונים מדויקים, רגישים והולם יותר.

במפגש שנתי של אגודות אקדמיות לילדים, ד"ר בראון הציגה את המידע שאספה. היא דיווחה שילדים רבים שאובחנו עם ADHD לא היו היפראקטיביים. הילדים האלה היו ממש ערניים ולחוצים. במילים אחרות, הם הראו סימני טראומה.

במקרים אלה, לא טיפול התנהגותי ולא ממריצים עבדו. אלו היו מצבים עדינים יותר. היא גילתה שהגורמים להיפראקטיביות של ילדים אלו היו לא אחר מאשר משפחות לא מתפקדות או אירועים טראומטיים שילדים אלו סבלו בשלב מסוים.

החשיבות של אבחנה נכונה

הרופאים מארק פרר, אוסקר אנדיון ונטליה קלבו ערכו מחקר מעניין. מטרתו הייתה להבדיל בין סימפטומטולוגיה בבגרות לבין טראומה, הפרעות אישיות גבוליות והפרעות קשב וריכוז. אנו יודעים שטראומה גורמת להתנהגויות דומות להיפראקטיביות. ככל שהילד גדל והופך למבוגר, השפעותיו שליליות הרבה יותר.

• לכן, גילוי מציאויות מסוג זה בגיל צעיר הוא חיוני.
• התנהגות לא קשובה, אימפולסיבית ועצבנית היא לא תמיד סימן להפרעות קשב וריכוז. זה משהו שמורים, כמו גם כל מי שעובד עם ילדים על בסיס יומי, צריכים לדעת.
• לפעמים יש מצוקה, סבל משפחתי ולחץ בילדות מאחורי ילדים היפראקטיביים.
• לכן, אנשי מקצוע טובים, פסיכיאטרים לילדים ופסיכולוגים קליניים יודעים שעליהם להעריך גם את משפחתו של הילד ואת הסביבה המורכבת בה הם חיים.

כמו כן, עלינו להצביע גם על היבט חשוב נוסף. הורים לילדים שאובחנו נכון עם הפרעת קשב וריכוז יודעים שהם אינם אחראים לתסמונת זו. עם זאת, לפניהם תהליך קשה. בעזרת בית הספר, הם צריכים לטפל בצרכים המיוחדים של הילד ההיפראקטיבי.