אני לא אלא עצמי כשאני לבד
באחת הסונטות המפורסמות ביותר שלו, Para cuando me ves tengo compuesto (כשאתה רואה אותי), מיגל הרננדס כתב את אחת מהשורות המפורסמות ביותר שלו: "אני לא אלא עצמי כשאני לבד". ציטוט כל כך פשוט אך מרתק לא יכול היה להגיע ממוח אחר מלבד זה של סופר שהיה להוט להעביר את הבדידות היפה אך המלנכולית שהשיכרו אותו.
דברים פשוטים אך מלנכוליים מסוגלים להחיות אפילו את הנשמות הכי מיושנות, אלה שכבר נמאס להם מכולם ומהכל. בציטוט זה, מצאתי את אחת האמיתות העמוקות ביותר שקראתי מעודי. אני חושב שמיגל הרננדס התכוון להרגיש טוב יותר ויותר בעצמו כשהיה בחברת אהובתו, וחמור יותר כשהיה לבד.
לא משנה מה הוא התכוון, אחת ההנאות הגדולות ביותר לסופר היא לתת לקורא את החופש לפרש את הטקסט בצורה המנחמת אותו ביותר. למרות שהציטוט הזה הוא רק כמה מילים, הוא מתייחס לנושא נעלה: ההנאה האינטימית, שאין דומה לה, האמיתית שאנשים רבים מוצאים בבדידות.
אני לבד, אבל אני לא בודד
אנשים שנהנים מהבדידות שלהם נוטים להיות נדיבים עם האנשים בחייהם. הם יודעים שלהיות עם מישהו לא חייב לרמוז כל סוג של חובה או דרישה. הם נוטים לבקש פחות הסברים, והם גם מענגים יותר כשאתה איתם. הם לא מבקשים דברים שהם יודעים שהם לא יכולים לדרוש, והם גם מציעים לאנשים אחרים לשקף באופן דומה את הדרישות שהם דורשים מאנשים אחרים.
אין דבר כזה בדידות שאינה נבחרת; יש רק בדידות הכרחית כשחברה לא תתאים. אין דבר גרוע יותר מאשר להרגיש לבד כשאתה מוקף באנשים. אתם מכריחים את עצמכם לחשוף דברים על עצמכם, ואז כל מה שנותר הוא תחושת אי נוחות ואי נוחות.
תמיד העדפתי להיות לבד מאשר להרגיש לבד כשאני מוקפת באנשים. הם מדברים, ואני מהנהן יחד, והכל מאוד לא נעים. אני מאמין שאנחנו מתחילים כל יום חדש עם סוללה בעלת טעינה מוגבלת, ואם נבזבז אותה על אנשים שלא מגיע להם, לא נוכל לזוז כשאנחנו באמת רוצים או צריכים ל.
לכן אני אומר שאני לבד במובנים רבים, אבל אני לא בודד בשום צורה. אני מוקף בנוכחות ובחברה שלי, וזה לא מרגיש לי רע.
אני מוצא את זה מדהים כשאני פוגש אדם אחד מבין מיליונים ששותף לנקודת המבט שאולי לפעמים הבדידות שלי עיוותה את השקפתי. אני אוהבת להקיף את עצמי באנשים שלא גורמים לי להרגיש לבד, כי איתם אני אותנטית, מלווה, מועשרת.
אני רק אני כשאני לבד
לפעמים אני מתעורר במצב רוח רע או עצוב, בדיוק כמו כל שאר בני האדם. לעתים קרובות אומרים לנו שעלינו לחפש חברה לפני שנחווה כעס או עצב בעצמנו. הרבה פעמים פעלתי לפי העצה הזו, אבל התברר שהיא ממש לא מתאימה לי.
אני לא חושב שמישהו צריך להרגיש אשם על כך שהוא רוצה להיות לבד כשהוא עצוב. יש יותר מדי אנשים שמוציאים את העצב שלהם על אנשים אחרים, וחושבים שעדיף להיות עם אנשים ולהימנע מאימת הבדידות.
חשוב לא לבלבל את ההנאה מהבדידות במלואה עם הימנעות ממגע עם אחרים. אנחנו לא פרנואידים או מרוחקים, פשוט קיבלנו את מה שהחיים תמיד חזרו על עצמם. קיבלנו את המסר. אנחנו מעדיפים חברה שגורמת לנו להרגיש אפילו יותר מאושרים, אבל אנחנו לא צריכים אותה כדי להיות מאושרים.
אנשים רבים מחשיבים אותנו כמוזרים, תובעניים או ילדותיים. אבל אנחנו פשוט ממשיכים להגיב בתמימות לסתירות של העולם ואנחנו לא אוהבים להיות הראשונים לעשות את כל מה שאנחנו כביכול צריכים לעשות בחיים האלה. אנחנו לא הולכים מאחור, אנחנו הולכים לתצפית, כדי שכשיגיע תורי אני עושה את זה טוב, בלי להיות מחויב. בלי צורך להרגיש קשור או שצופים בו.
אני לא אלא עצמי כשאני לבד, כי אף אחד לא מבין אותי כמוני, ואף אחד לא נהנה כשהוא לבד כמוני. וכשאני לבד, אני לא מרגיש כמו הגרסה הכי גרועה של עצמי, אבל לפעמים כשאני לבד אני מבין את הצער שלי. כאשר, בבדידותי, אני מוצא את עצמי עם מישהו, אני לא לוקח עליו אחריות יותר. זה התענוג המופלא בלהיות לבד ולבחור להיות לבד מתי שאני רוצה.
