פרידה היא לא כישלון
אולי בן הזוג שלך נפרד ממך לאחרונה, לאחר אלפי ספקות, חזרו להיות ביחד מספר פעמים, וצבר רגעי עצב שנראו בלתי אפשריים להתגבר עליהם. פרידה נוטה להיות רגע של רגשות מעורבים, לא בגלל שעדיין יש יותר או פחות אהבה, אלא בגלל שזה אומר להשאיר מאחור שלב בחייך, בדיוק כפי שהיית צריך לעשות בעבר. לרוע המזל, אחת מהרגשות הללו נוטה להיות כישלון.
ככזה, זה לא מוזר שיש תערובת של נוסטלגיה למה שאיבדנו והתרגשות מסוימת על כך שהיינו אמיצים ופעלנו נגד מצב שגרם נזק לחיינו. אז אלו יכולים להיות רגעים של בלבול אמיתי כשאנחנו עושים צעד קדימה, שני צעדים אחורה, עוד שני צעדים קדימה, עד שלבסוף אנחנו מצליחים לצאת.
יתר על כן, פרידה משותף נוטה להיות שם נרדף להתנתקות מיציבות, כי לא משנה כמה האדם האחר לא היה אמין, מעולם לא הפסקנו לסמוך עליו בהתחייבויותינו. התחייבויות שאולי הושמדו חלקית יחד עם סיום הקשר; אחרים ישרדו, אבל נצטרך להתמודד עם אלה עם אנשים אחרים או בעצמנו.
תחושת הכישלון כאשר מתרחשת פרידה
אחת התחושות השכיחות אצל זוגות שזה עתה יצאו ממערכת יחסים היא תחושת הכישלון. הם נשבעו את אהבתם בזמנים הטובים, ברע, לנצח, ופתאום הם מוצאים את עצמם עם חלל שבו המילים הללו מהדהדות בעוצמה רבה. זהו הד של פחד, וגם של כעס.
כאשר זוג נפגשים, הדבר הנפוץ ביותר הוא ששני האנשים הללו ישקיעו הרבה כדי שהקשר יצמח מהר וחזק. זוהי השקעה המבוססת על תקווה, פרטים ורצון לחלוק זמן יחד. זמן שלעולם לא נראה מספיק; למעשה, זה אחד הדברים הבודדים שלזמן הקצר אין סיבה לקבל תגובה נגדית.
כשחולף הזמן, המצב הופך ליציב יותר והשניים מתחילים למשוך בחבלים שהיו רופפים בעבר, מה שמוביל למתח הראשון. אף אחד לא יכול לשרוד לאורך זמן בשלב הראשון שתיארנו לעיל, כי זו תקופה שבה האיזון שעליו אנו שמים את היבטי חיינו יוצא מאיזון מוחלט. הזוגיות, החברים ושאר ההתחייבויות האישיות רחוקות ועם נורמליזציה של מערכת היחסים, מגיע רגע להתאושש חלקית.
עם זאת, בתוך התקופה השנייה הזו, גם אם ההיפוך פחות מטורף, הוא עדיין קיים. זה כבר לא כל כך הרבה נתינה והצעת כמו לבנות ביחד. הבניין הזה יוצר בתורו קשרים של תלות הדדית שעומדים לסבך כל הפרדה. אפשר לדבר על בית או משכנתא, אבל יש גם את המשפחות של כל חבר, הטיול המתוכנן לקיץ או החתונה שהייתם הולכים אליה ביחד.
ניתוק הקשרים האלה הוא בדיוק מה שמעצים את תחושת הכישלון: הם מזכירים לנו שהיינו חלק מפרויקט שעלה בעשן. תחושת הכישלון הזו היא זו, למשל, שגורמת לזוג לחכות זמן מה לפני שהם מספרים לאחרים שהם נפרדו, למרות העובדה שהם בילו לא מעט זמן בלי לבנות משהו ביחד.
קל גם לתחושת הכישלון לבוא יחד עם התמוטטות בהערכה העצמית שלנו, במיוחד אצל אותם אנשים שלא קיבלו את ההחלטה בסופו של דבר. הם עשויים להרגיש שהם לא מספיק טובים כדי שהאדם האחר ימשיך לקבל אותם כבן הזוג שלהם ולהכליל את המחשבה הזו לתחומים אחרים הרגישים להערכה, כמו הביצועים שלהם בעבודה.
אם נסתכל על הזוגיות שלנו בצורה אחרת, תחושת הכישלון לא תופיע
אז תחושת הכישלון היא הגיונית עם צורת ההסתכלות הזו על מערכת יחסים. השקפה שעברה בירושה היסטורית שהועברה על ידי דורות קודמים כאשר הפרידות נראו בשיקול דעת, אם לא בזלזול מסוים, על ידי החברה. זה גם חלק מאורח החיים שלנו, במובן זה שרבות מפעולותינו מותנות בשאיפות עתידיות. עתיד שאף אחד, אגב, לא יכול להבטיח.
זה מוזר, כי כאשר הזמן חולף ואנו מתגברים על האבל שלנו, אנו נוטים לזכור את הזמנים הטובים מהקשר ולא את הרעים. אנחנו מסוגלים לתת לזה משמעות שכנראה הייתה עוזרת קודם. זה הרעיון שמערכת יחסים שווה את זה בגלל מה שהיא נותנת לך עכשיו, לא מה שהיא תיתן לך בעתיד.
זה שווה את זה בגלל הטיולים שאתם עושים ביחד, ארוחות הערב שבישלתם באהבה, ההפתעות הכי מטופשות או העצבנות שחשתם לפני שהכרתם את חמיכם. סביר להניח שהסתכנת הרבה כדי שדברים ימשיכו להתקדם, אבל באמת תחשוב אם מה שנתת לא הוחזר באותה מידה על ידי מערכת היחסים. כן, הקשר, לא האדם האחר. אולי הם אף פעם לא הכינו לך הפתעה, אבל לא ממש פספסת אותה מכיוון שהכנת להם. אולי הם אף פעם לא יצאו מגדרם כדי לאסוף אותך מהעבודה, אבל... לא נהנית כשעשית את זה בשבילם?
התבוננות בזוגיות דרך הפריזמה הזו לא רק מונעת מתחושת הכישלון להופיע במקרה של פרידה, אלא היא גם מניעה אותנו ומגרה אותנו דרך משהו שאנחנו יכולים לשלוט בו. שמשהו אינו אלא התענוג של להרגיש שהאדם האחר חם לנו בז'קט, כשאנחנו רועדים מהקור. שמשהו אינו אלא מה שאנחנו עושים ומה שנמצא בידיים שלנו, ממש כמו להתקדם במקרה שהקשר מסתיים.
