די עם הדרישות!
על פי טיפול קוגניטיבי או רציונלי, אנשים סובלים מהפרעות רגשיות בגלל ההערכות הבלתי רציונליות שאנו עושים לגבי עצמנו, אחרים והעולם בכלל. הערכות מסוג זה הן דרישות אבסולוטיות וחובות בלתי סבירות; היצע אינסופי של "צריך" ו"צריך".
כשאנחנו דורשים מעצמנו, אנחנו נוטים לחשוב " אני צריכה לעשות הכל נכון! אני צריכה להיות אמא מושלמת, בת זוג מושלמת, עובדת מושלמת..." "אני צריכה להיות רזה! וכשאנחנו דורשות דברים של העולם, אנחנו חושבים " זה לא צריך לקרות." "העולם לא צריך להיות ככה!" "זה כל כך לא הוגן שזה קרה לי." כשאנחנו דורשים דברים מאחרים, אנחנו חושבים "כולם צריכים להתייחס אליי כאל טוב כמו שאני מתייחס אליהם!" "בעלי צריך לדעת מה לא בסדר איתי!" "החברים שלי צריכים להודיע לי כשהם מתכננים תוכניות!"
ההשפעה הרגשית של דרישות אבסולוטיות
כאשר דורשים מעצמנו דברים לא מציאותיים או אבסולוטיים, אנו מייצרים תחושות של חרדה, דיכאון או אשמה מכיוון שאנו כל כך מודאגים לגבי עמידה בציפיות שהצבנו לעצמנו, מה שבסופו של דבר מלחיץ וחוסם אותנו.
לכן, כאשר איננו מצליחים לעמוד בציפיות הללו, אנו מרגישים כמו כישלון, כאילו אנחנו חסרי תועלת וחסרי ערך, מה שאפילו לא עוזר לפתור את הבעיה, אלא חוסם אותנו עוד יותר.
פרפקציוניזם אחראי במידה רבה לסוג זה של אבסולוטיזם. פרפקציוניסטים נוטים לדחוף את השרוולים כדי להשיג מטרות לא מציאותיות, ונוטים לדחות את מה שהם אמורים לעשות מחשש שלא יעשו את זה בצורה מושלמת, ומכיוון שהם לעולם לא יעשו את זה בצורה מושלמת כי אף אחד לא יכול, הם בסופו של דבר לא עושים את זה, עוד יותר מאשרים את הרעיונות ההרסניים העצמיים שלהם: " אני לא טוב לחינם " " אני כישלון ", וכו'...
מצד שני, כאשר אנו דורשים שהעולם יפנה לכיוון שאנו בוחרים, מתחילות לעלות תחושות של קורבנות ודיכאון. כשהדברים לא מתנהלים כפי שהיינו רוצים, אנו סובלים ממה שנקרא סובלנות נמוכה לתסכול, כלומר הנטייה להגזים בחומרת המצב, עד כדי להגדיר אותו כאיום, בלתי נסבל וקטסטרופלי.
אנשים עם סובלנות נמוכה לתסכול חושבים שאם תנאי חייהם אינם כפי שהם רוצים, הם לעולם לא יוכלו להיות מאושרים ויידונו לחיים איומים, עצובים ובלתי נסבלים.
לבסוף, אם לא נקבל שלאנשים יש את כל הזכות, גם אם זה פוגע בנו או מפריע לנו, לפעול בחופשיות וכפי שהם בוחרים, ואנחנו דורשים שהם יהיו כמו שאנחנו רוצים, נעלה רגשות של כעס ופסיביות. -התנהגויות אגרסיביות או אלימות, שרק יחמירו את מערכת היחסים וישפיעו הפוך מהאפקט הרצוי.
אם נתחיל להיות תוקפניים כלפי אחרים כי הם לא מתנהגים כפי שהיינו רוצים, הדבר היחיד שנרוויח הוא להרוס את עצמנו בכך שלא נוכל להשתלט על התנהגותם של אנשים אחרים, ואפילו להגיע לנקודה של הרס מערכת יחסים.
אז מה אנחנו צריכים לעשות?
תפסיק לדרוש. ואתם עשויים לשאול את עצמכם: "זו לא התאמה?" לא. זה נהדר לחלום חלומות, לשאוף לדברים, להילחם שדברים ילכו טוב, להעדיף שאנשים יתייחסו אלינו טוב וכו'. אבל דבר אחד הוא להעדיף או לרצות משהו, ואחר הוא לדרוש את זה לחלוטין. זה בדרישה שאנחנו רואים את הנוירוזה, כי לא משנה כמה אתה רוצה שמשהו יהיה בצורה מסוימת, זה לא יהיה. העולם לא עובד ככה.
לכן, קבל את המציאות הזו והפסיק לדחוף את עצמך, את האחרים ואת העולם מעבר לגבולותיהם. תחשוב "אני מעדיף להיות רזה, אבל אם אני לא, יש לי הרבה תכונות אחרות ודברים חיוביים להציע לעולם", "אני אשמח אם בעלי יזכור את יום השנה שלנו, אבל הוא אנושי והוא עושה גם טעויות. בלי קשר, יש לו כל כך הרבה תכונות יפות". "הלוואי והייתי יכול למצוא עבודה שהתייחסה לתואר שלי, אבל אם זה לא יקרה, אוכל לגדול להיות מאושר בתחומים אחרים".
לעולם לא תהיה לך שליטה מוחלטת, ורק ברגע שתקבל את זה תשחרר את עצמך מהפרעות רגשיות שההתחייבויות והלחצים המוטלים על עצמך גורמים לך. באופן פרדוקסלי, החיים יתנהלו הרבה יותר חלקים.
