קונסטרוקטיביזם: כיצד אנו בונים את המציאות שלנו?
במשך זמן רב שאלו פילוסופים ומדענים כיצד אנו תופסים את המציאות וכיצד אנו רוכשים ידע. במאמר זה, אנו הולכים לדבר על אחת מאסכולות החשיבה שעונה על השאלות הללו: קונסטרוקטיביזם. התיאוריה הקונסטרוקטיביסטית מספקת לנו עדשה מעניינת לחקר הפסיכולוגיה.
לפני שנדבר על קונסטרוקטיביזם, עלינו לסקור את ההיסטוריה שלו ולהבין מאיפה הוא מגיע. על מנת לפשט את הדברים, ננסה להציג את הנושא בשתי דרכים הבאות: הקדומים לרכישת הידע, והקדומים לתפיסת המציאות.
איך אנחנו רוכשים ידע?
מאיפה מגיעים הרעיונות והייצוגים המנטליים שלנו? התיאוריות הקלאסיות המסבירות שאלה זו מקובצות לשני תחומים: אמפיריות ומולדות.
אמפיריציזם מבוסס על ההנחה שכל הידע שלנו מגיע מניסיון. הסביבה נותנת לנו אפילו את הרעיונות הקטנים והפשוטים ביותר, שיילכדו מאוחר יותר על ידי המוח שלנו ונלמדו.
ההנחה של עמדה זו היא שהידע נמצא לגמרי מחוץ לנו ועובר אל הנפש. היא עשויה לבוא מאחרים או מהמציאות עצמה, שהפרט מעתיק אותה. אמפיריציזם היא תיאוריה שעולה בקנה אחד מאוד עם השכל הישר. זה שימש השראה לאסכולות אחרות של פסיכולוגיה, כמו ביהביוריזם.
האינטיזם נולד כי האמפיריות נראתה לא מספקת. נוכל לקבל שחלק ניכר מהידע נרכש ממקורות חיצוניים. עם זאת, לא פחות נכון שאנו נולדים עם נטיות מסוימות, כמו להתייחס זה לזה בשפה מתוחכמת.
לפיכך, אינטיזם מתחיל מההנחה שיש ידע שלא נרכש דרך ניסיון. הידע הזה - או התכנות - נחוץ מאוד כדי לארגן את הניסיון שלנו (קטגוריות של מקום, זמן, מספר), למשל.
הבעיה שהמולד מציבה בפנינו היא שהיא נופלת בבואו להסביר כיצד הידע הזה נוצר. זה גם לא מסביר מדוע ידע מסוים מתעורר בזמנים שונים. מעל לכל, זה לא מסביר מדוע יש הבדלים אינדיבידואליים. הקונסטרוקטיביזם מבקש לפתור בעיה זו, יחד עם הבעיות שהאמפיריציזם מציג.
קונסטרוקטיביזם מתחיל עם העיקרון שידע הוא תוצאה של אינטראקציה מתמשכת בין המציאות והפרט. הפרט הוא כמו מדען אינטואיטיבי. הוא אוסף נתונים על המציאות שלו ויוצר פרשנויות על סביבתו. פרשנויות אלו עוזרות לנו ליצור את העולם שלנו ומהווים בסיס לפרשנויות הבאות.
איך אנחנו תופסים את המציאות?
זו גם הייתה אחת השאלות הגדולות, והוצעו שפע של פתרונות אפשריים. התגובה האינטואיטיבית ביותר והראשונה שההיסטוריה מציגה לנו היא הריאליזם. מנקודת מבט זו, אנו חושבים שאנו מקבלים העתק מדויק של המציאות. מה שאנו רואים, שומעים ונוגעים הוא בדיוק מה שאנו קולטים, וכל הפרטים תופסים אותו אותו הדבר.
עד מהרה נפל הריאליזם תחת משקלו. פילוסופים רבים הבינו שהחושים אינם תופסים את המציאות בצורה מושלמת. דקארט והום אף הרחיקו לכת ואמרו שייתכן שאין מציאות מאחורי החושים. הנה עוד פתרון אפשרי: החושים נותנים לנו השתקפות לא מדויקת של המציאות. אנחנו כבר לא מתבוננים במציאות ישירות; לפי הנחה זו, אנו רואים רק צל של מציאות.
למרות זאת, אנו יכולים לראות כמה ליקויים בהסבר האחרון הזה. למשל, למרות שלכולנו יש את אותם חושים, לא כולנו תופסים את אותה סיטואציה באותה צורה. נראה שצל המציאות משתנה לפי הפרט המתבונן בה. זה המקום שבו הקונסטרוקטיביזם אומר לנו שהתפיסה שלנו היא לא רק השתקפות של המציאות, היא מורכבת יותר מזה.
התיאוריה הקונסטרוקטיביסטית אומרת לנו שהחושים נותנים לנו מידע על המציאות, אבל זה כאוטי מדי עבור המוח שלנו. לכן, כדי להיות מסוגל לעבד מידע זה, המוח צריך לבנות אותו. לשם כך, הוא מחלק את המידע הבלתי מובנה למושגים ופרשנויות. כאן המציאות לא נגישה לנו.
קונסטרוקטיביזם וסוציו-קונסטרוקטיביזם
אם לומר זאת בקצרה, אנו יכולים להבין את הקונסטרוקטיביזם כהנחה אפיסטמולוגית שבה אנו סוכנים פעילים של התפיסה שלנו, ואיננו מקבלים עותק מילולי של העולם.
אנחנו, דרך התפיסות שלנו, שנותנים צורה לעולם בתוכנו ומחוצה לנו. עכשיו, אם כל אחד מאיתנו הוא סוכן פעיל שבונה את המציאות שלו, איך ייתכן שלכל האנשים יש חזון מאוד דומה של המציאות?
כדי למצוא תשובה לכך, ניתן לפנות לפסיכולוג ויגוצקי ולתיאוריה הסוציו-קונסטרוקטיביסטית שלו המבוססת על תרבות. למרות שכל אחד מאיתנו בונה את העולם שלו, כולנו נולדים בחברה ובתרבות שמנחה אותנו.
כאשר אנו נולדים שקועים בתוך תרבות, זה לא רק מנחה את הפרשנויות שלנו, זה גם נותן לנו שפע של מבנים לשאול מהם. כמה ראיות בעד זה הן שהבניות המציאות שלנו דומות לאלה של אנשים מהתרבות שלנו יותר מאשר לאלה של אנשים מתרבויות רחוקות.
המסקנה העומדת בבסיס כל זה היא שכל הרעיונות, הידע והתיאוריות הם מבנים חברתיים. המציאות זרה לנו. אפילו חוקים פיזיקליים הם חלק מהבנייה חברתית ויש להם מסגרת מושגית משותפת. במובן זה, המדע כבר לא יסביר את אירועי המציאות, אלא את אירועי הבנייה המשותפת שלנו של המציאות.
הנחות אלו היו, במידה מסוימת, מהפכה בהיסטוריה של הפסיכולוגיה ומדעים אחרים. הודות לסוציו-קונסטרוקטיביזם, תחומים רבים בפסיכולוגיה שינו לחלוטין פרדיגמות והרחיבו את השקפתם. השאלה כעת היא: האם קונסטרוקטיביזם היא התשובה הנכונה, או שמא יש לנו עוד מה ללמוד?
