תסמונת הקיסר הקטן: רודנים ילדים

אנחנו תמיד מופתעים יותר ויותר מהתנהגותם של ילדים כלפי הוריהם: חוסר כבוד, עלבונות, הרמת קול ועוד הרבה דברים. מעין סמכות שעוברת מההורים לילדים.

נראה שהתפקידים השתנו. ההורים הם כבר לא אלה שמקבעים נורמות ומטילים עונשים; במקום זאת לילדים יש את כל הסמכות.

מה קרה? למה השינוי הזה? מאז שנקבע כי כל "מכה" או "משיכת אוזניים" נחשבות ליחס לא נכון, ההורים נבהלו וילדים ראו דרך יעילה לתמרן את הוריהם.

כניעה זו אינה מועילה כלל וכלל עבור ילדינו, אשר גדלים עוינים כלפי משפחתם, מלאים באמונה סמכותית שבמוקדם או במאוחר תשיג אותם.

במוחו של ילד אוטוריטרי

ילד שיש לו "תסמונת הקיסר הקטן" תמיד יבחר מה הוא אוכל, מה אחרים צריכים לעשות, מתי לצאת, לאן המשפחה תצא לחופשה, מה צופים בטלוויזיה... בקיצור, הוא מזמין, מכתיב, ומחייב הכל לעצמו ולאחרים.

למה זה קרה? כי לילדים האלה יש אמפתיה לא מפותחת . המשמעות היא שהם אינם מסוגלים לחוות את התחושות והרגשות הקשורים בהכנסת עצמם לנעליים של אחרים.

אם לא נעשה את מה שהילד הסמכותי מכתיב ומצווה, נצטרך להתמודד עם התקפי הזעם, התקפי הזעם, ולפעמים, התוקפנות שלו. כך הם הופכים ליותר מילד אוטוריטרי: דיקטטור. קל מאוד להבחין בילד שיש לו את " תסמונת הקיסר הקטן" הנוראה, מכיוון שיש להם את המאפיינים הבאים:

• יש להם תכונות אישיות מיוחדות לאגוצנטריות.
• יש להם סובלנות נמוכה לתסכול .
• הם לא יודעים איך לשלוט או לווסת את רגשותיהם ורגשותיהם.
• הם לא סובלים לראות את דרישותיהם לא ממומשות.
• הם מכירים את החולשות של אחרים.
• הם מומחים במניפולציה פסיכולוגית של אחרים.

כשאנחנו מזהים את כל זה, אנחנו לפעמים תוהים למה אנחנו לא עושים שום דבר כדי לפתור את זה. במיוחד כשאנחנו רואים את זה מבחוץ. יש הרבה תוכניות טלוויזיה שמראות את ההתנהגות הנוראה הזו. למה ההורים לא פועלים לפי זה? כי הם מפחדים, אבל מעל הכל, כי הם אפשרו לילדים שלהם לשלוט בהם.

חשיבות החינוך

מסיבה שעדיין לא ידועה, ישנם הורים שמפעילים חינוך פסיבי ונינוח למדי המעודד ילדים אלה להפוך לסמכותיים במוקדם או במאוחר. זה לא רק גורם לבעיות בבית, אלא גם בבית הספר. איך מורים יצליחו להתמודד עם האישים האוטוריטריים האלה?

הילדים האלה לא יודעים מה זה כבוד או סליחה... הם לגמרי לא מודעים למקומם. זו הסיבה שהם הופכים לאנשים מאתגרים ללא מטרה בחיים מלבד העובדה שאחרים נתונים לחסדיהם. ההורים בחרו לחנך את ילדיהם באופן פסיבי, מבלי להתחשב בהשלכות עליהן יתחילו להתחרט במוקדם או במאוחר.

אנו יודעים שחינוך הוא משימה מפרכת, מסובכת, הדורשת מאמץ ואנרגיה רבה שלפעמים אין לנו או רוצים לקבל. אבל כשאנחנו מחליטים להביא ילדים לעולם, זו אחת ההנחות הראשונות שאנחנו מקבלים. אנו רוכשים את האחריות לחנך אותם, דבר שדורש בהכרח מאמץ.

כשהם עדיין ילדים, אנו עשויים להאמין שיש לנו זמן לפתור את הגישה הזו שנמצאת כרגע מעבר לנו. הבעיה היא כאשר גיל ההתבגרות מרים את ראשו ואנו מוצאים את עצמנו לכודים במערבולת של פעולות סותרות שעלולות לגרום לתוקפנות.

זו הסיבה שכל כך חשוב שאנחנו כהורים עושים מאמץ כדי שגם ילדינו ילמדו את ערך המאמץ וידעו שחשוב להיות אחראיים ומכבדים כלפי אחרים.

יש צורך בגבולות. אנחנו יוצרים אנשים שהולכים לחיות ביחד בעולם הזה ושאנחנו חייבים להרגיש גאים בהם. אם לא אכפת לנו, לא נוכל לצפות לשינוי.

ילדים סמכותיים יפלו על פניהם פעמים רבות לפני שהם ילמדו, אבל הם לעולם לא יבינו מדוע אף אחד לא נתן להם יד מלמד אותם מההתחלה.

איבן אלפארו