המנהרה, דיוקן של אובססיה

המנהרה הוא רומן מאת הסופר ארנסטו סבאטו, סופר הידוע באישיותו המורכבת. הרגישות שנלכדה ברומנים שלו היא תוצר של נעורים המתאפיין בייסורים חוזרים ובבדידות כואבת. כל המרכיבים הללו נמצאים בספר הנ"ל, יצירה הנחשבת לפסיכולוגית ואקזיסטנציאליסטית.

אפשר לגשת לטקסט הזה מנקודות מבט שונות. מאמר זה יעשה זאת על סמך הדרך שבה Sabato יוצר ובונה את הקישורים. כך, תגלו לא רק מערכת יחסים אובססיבית אלא גם תחלצו תסביך אדיפוס.

סיכום המנהרה

עבודה זו היא הראשונה בטרילוגיה, לפי מאמר של ארנסטו סבאטו. בו מספר צייר, חואן פבלו קסטל, את האירועים שהובילו להריגתו של מריה, אישה שמצאה חן בעיניו. מה שמניע את הרצח הוא הגילוי שהיא נשואה והחשד שהיא מנהלת מערכת יחסים עם האנטר, בן דודו.

מערכת היחסים שלהם מלאה בהנחות, ספקות וחוסר אמון. כך, חואן פאבלו נהיה אובססיבי למריה, מנסה לפרש את חשדותיו וזה גורם למריה להתרחק ממנו בהדרגה. זה משגע אותו, כמובן.

מתחם אדיפוס במנהרה

האובססיה שחואן פבלו קסטל, הדמות הראשית, חש למריה עשויה להיות תוצאה של קונפליקט ילדות לא פתור. תסביך אדיפוס שנמשך בבגרות ושההצגה מאפשרת לך אינטואיציה בשורה הבאה:

יתר על כן, קסטל מדברת על מריה כאישה חכמה ומנוסה מההתחלה. כמו כן, יש סצינות שבהן היא מופיעה כדמות מגוננת, בדיוק כמו שאמא תהיה.

עם זאת, מה שהכי מעניין הוא שמריה מאמצת את הדמות האימהית הזו שמאפשרת באופן לא מודע את התקפי הזעם שלו. למשל, היא לא נרתעת כשחואן פבלו קורא לה או תופס אותה בזרועה. היא שם אבל לא ממש פנויה כי היא פסיבית (לא כנועה) ונסוגה ממנו יותר ויותר.

המנהרה של ארנסטו סבאטו

העובדה שארנסטו סבאטו זיכה את היצירה הזו אל טונל (המנהרה) אינה תוצר של מקרה. הגיבור, חואן פבלו קסטל, נמצא במשהו כזה מאז ילדותו. הוא לא יכול לצאת מזה בגלל תסביך אדיפוס שלו שגורם לו לחוות מערכת יחסים סוערת ולא מאוזנת.

ה"מנהרה" שלו מלאה בבדידות וייסורים. רגשות שחווה בילדותו ובנעוריו. לפיכך, הוא מאמין שהדרך היחידה לצאת מזה היא באמצעות אהבה. זו הסיבה שקסטל נצמדת כל כך חזק למריה. היא כמו חבל ההצלה שלו, אחרי הכל. אבל הוא טועה.

פסיכוזה, אובססיה ואהבה

אנחנו לא הולכים לטעון שחואן פבלו קסטל הוא פסיכופט. עם זאת, הוא כן מראה עמדות המצביעות על הפרעה הזויה. כשהוא מחכה שמריה תעזוב את העבודה וצופה בה מקפיטריה סמוכה במשך שעות, למשל. כמו כן, לפני שהוא מדבר איתה על התרחישים השונים שהוא מדמיין בצורה אובססיבית, די לא בריאה.

נראה שמריה היא פתרון לבדידותו. עם זאת, במציאות, ה"אהבה" שחואן פבלו קסטל חש מעוננת בחוסר אמון ופחד שמריה תנטוש אותו (תלות רגשית). גם. על ידי החיפוש אחר כנות ההנחות והחשדות שלו (אפקט פיגמליון).

כל מערבולת הרגשות והפעולות האומללות הזו שמובילות אותו לאלימות ולאחר מכן לבקש סליחה מיידית הם תוצאות של אובססיה. טירוף שמוביל לסוף טרגי, אך הוא מתייחס אליו כסוף רציונלי וקוהרנטי: רצח מריה.

רומן על ייאוש

הפרולוג של הרומן הזה מצביע על כך שהוא נוגע לייאוש. יש בו רק שדים, ייסורים ונסיבות עבר שעדיין נוכחות ומעודדות חיפוש בלתי אפשרי. סוג של אהבה מרפא, כזו שלא קיימת.

עמדותיו של הגיבור רק גורמות לו ללכת במנהרה שכל כך כואבת לו. הבידוד מודגש, ולא משנה כמה חזק חואן פאבלו קסטל ינסה לזכות במריה, התוצאה זהה. היא מתה, אז הוא מאבד אותה.

ואכן, זהו רומן של ייאוש, סבאטו התייחס לעבודת ההמשך על גיבורים וקברים כ"מטפיזיקה של תקווה". אחרונת היצירות בטרילוגיה הזו, אבאדון המדביר, שוב מעמתת את הקוראים עם תקווה ותבוסה.