אנשים ש''צריכים שיאהבו אותם'' כמעט ולא מוצאים את מה שהם מחפשים
מקורות סבל מעטים מתישים כמו צורך או חוסר אהבה. לפעמים זה הופך לתקווה אובססיבית לקבל תמיד משהו בתמורה, גם אם זה השאריות... אנשים שצריכים שיאהבו אותם מעל הכל או שמוכנים להקריב הכל הם אלה שתמיד יסתפקו בפחות ממה שמגיע להם. ומי יחפש חיבה במקומות הלא נכונים.
אנחנו יודעים שזה אותו סיפור ישן. אולי חווינו את זה בעצמנו, התגברנו על זה והשארנו את זה מאחורינו, אבל מה שברור הוא שמעט ביטויים נשמעים לעתים קרובות כל כך בחיי היום יום שלנו. או בארוחת ערב עם חברים, במשרד הפסיכולוג או במכונית תוך כדי האזנה לרדיו: "... אבל אני רק רוצה שיאהבו אותי!"
הדבר הטוב ביותר הוא שכל אחד ישתול את הגינה שלו ויקשט את הנשמה שלו לפני שיצטרך לחכות שמישהו יביא פרחים.
-חורחה לואיס בורחס-
יש לומר שאין זה מועיל עבורנו להשיב לאותו אדם באמירה, "תמיד יש לך מישהו שאוהב אותך: האדם הזה הוא אתה." זה לא עובד, כי יש אנשים שלא יודעים לאהוב את עצמם כשתחושת הריקנות שלהם כל כך גדולה והצורך דחוף, עיוור ומייאש.
חסרה להם יותר מסתם הסבלנות של לשבת עם האדם המשתקף במראה, לדבר איתה ולשכנע אותה ששום דבר לא הגיוני בלי אהבה עצמית.
אולי זהו אחד המאמצים הפסיכולוגיים והרגשיים הגדולים ביותר שאנו עוברים: לגרום לאנשים, במיוחד בני נוער, לראות שאהבה לא יכולה להתקיים מכורח המציאות. ל"אני אוהב אותך כי אני צריך אותך" יש שורשים בפחד, וזה לא בריא. אהבה טובה היא עצם הביטוי של חופש, הגשמה אישית ורווחה.
כולם רוצים שיאהבו אותם, אבל להזדקק לזה מטיל וטו על החופש שלנו
כולנו מכירים את התיאוריה, אבל דעתנו מוסחת בחיי היום יום שלנו. הצורך להיות נאהב מטיל וטו על הצמיחה האישית שלנו, מה שהופך אותנו לשבויים של האנשים הלא נכונים, אלה שאנו נאחזים בהם. אנו מקווים שהם הישועה שלנו, שנותנות משמעות לכל אחד מהחללים המסמנים את ליבנו ואת חושינו.
אנחנו מכירים את התיאוריה, קראנו עליה, המכרים שלנו מזכירים לנו שאנחנו לא בדרך הנכונה, שאנחנו צריכים קודם כל לאהוב את עצמנו. ובכל זאת, הנה אנחנו, הופכים את הפצעים שלנו לצלקות גדולות יותר.
אבל מדוע התנהגויות אלו הופכות לכרוניות? למה עדיין ברור שיש כאלה שממשיכים להאכיל את הצורך שלהם להיות נאהבים? הנה כמה מהסיבות.
- למי שבאופן אובססיבי צריך להיות נאהב, אין, באופן כללי, מודל התייחסות שניתן להתבסס עליו. מקובל שהדינמיקה המשפחתית בילדותם מבוססת על סגנון התקשרות שגוי. מלמדים אותם שאהבה, רחוקה מלהזין כוחות והערכה עצמית, גורמת לחסרונות חמורים.
- אנשים שזקוקים ליותר אהבה מסתפקים בהרבה פחות. זה גורם להם לקבל כל דבר שבא להם מבלי להעריך אותו או לסנן אותו. הם יסתגלו בכוח ליחסים האלה כמו יתד מרובע בחור עגול. הם יעשו כמעט הכל כדי להיות ראויים, כדי לקבל חיבה, תשומת לב והתחשבות. אולם על ידי אי השגתה, הפערים שלהם יגדלו והצורך שלהם להיות נאהב יתעצם.
- הם חיים בסתירה מתמשכת. עובדה זו ללא ספק בולטת מאוד וגם הרסנית עבור מי שסובל ממנה. כפי שציינו, כולנו יודעים שהצורך האובססיבי והתמידי להיות נאהבים ומוכרים אינו בריא.
עם זאת, יש כאלה שלא יכולים להתאפק. יש אנשים שחוזרים למערכת יחסים באותו גודל, צורה וצבע גם כשיש להם לב שבור וכבוד שבור, כי זה הדבר היחיד שהם יודעים. הם מרגישים שהם יכולים לקבל את מה שחסר להם מבחוץ במקום למצוא אותו בתוך עצמם.
החשיבות של לא "צריך"
לכולנו יש "צרכים" או שאיפות חשובות: עבודה טובה, בית גדול יותר ואפילו קצת יותר מזל בחיים האלה. עם זאת, אלו הם " צרכים " קלים, ריקים ואנקדוטליים, אשר לעיתים רחוקות מייצרים תלות או רוכשים עומק כלשהו. אנו מודעים לכך שהחיים היומיומיים שלנו יכולים להיות מעט טובים יותר אם נשיג את השאיפות הללו, אבל הם לא מעסיקים אותנו: אנחנו מבינים שהם דומים יותר לרצונות מאשר לצרכים.
כדאי לתקן את הטרמינולוגיה ולחיות בכנות לפיו. במקום "צריך" שיאהבו אותנו, אנחנו "רוצות" שיאהבו אותנו. אנחנו לא צריכים "למצוא" אהבה, אלא "לאפשר" לאהבה למצוא אותנו.
הבה נאפשר לגורל, למקרה או לחיים עצמם לקרב אותנו אל אותו אדם מיוחד, בזמן שלא נפסיק לטפל בגינה הפנימית שלנו. מצא הנאה בבדידות הזו מבלי להיאחז באידיאל בלתי אפשרי או לשים קערה ריקה לפני אחרים בציפייה שימלאו אותה.
לכן, אנו דואגים לאהבה שלנו על ידי הזנת חלקנו בהכרה וחיבה. אנחנו לא נותנים לעצמנו להתעלל, ומונעים מאיתנו לוותר על כבודנו כדי לגרום לעצמנו להרגיש אהובים.
