אין לי חרטות, אבל אני יודע מה לא הייתי עושה שוב
כולנו ניתנים לטעות, עדין לא מושלמים אך עם זאת ייחודיים במהות שלנו ובסיפורים האישיים שלנו.
לכן טוב וצריך לקבל כל טעות שנעשית מבלי ליפול למעגל מתמיד של חרטה, אך יחד עם זאת להיות ברור אילו דברים לא היינו עושים שוב. אילו דרכים לא נלך שוב ואיזה אנשים נשמור על מרחק בריא.
וודי אלן אמר פעם באחד מסרטיו ש"החרטה היחידה שלי בחיים היא שאני לא מישהו אחר ". הביטוי האירוני הזה מסכם את העובדה הזו די טוב: הטעויות שלנו כואבות, ולפעמים לעשות אותן מרגיש כמו התקפה כה ענקית על כבודנו עד שמתחשק לנו ללחוץ על כפתור ה"התחל" הדמיוני שלנו.
עם זאת, אנשים אינם מכונות. למעשה, שם טמונה הגדולה שלנו, בקסם הכתוב על ה-DNA שלנו שדוחף אותנו ללמוד מהטעויות שלנו. זה שיפר לנו מין וככה אנחנו שורדים בעולם המורכב הזה.
אחרי הכל, לחיות זה להתקדם אבל גם לשנות ולדעת להתמודד עם כל בחירה או פעולה גרועה.
אל תקבל או נאחז באשמה שמדממת אותך יבשה ומחזירה אותך לעבר העבר. עשה זאת ותבטל את עצמך ואת הצמיחה שאתה צריך.
החרטות שלנו, המטען שלנו
אשמה וחרטה באים בצורות ובגדלים רבים. מערכת יחסים עם האדם הלא נכון, החלטה גרועה בעבודה, השגחה מקרית, הפרת הבטחה, מילה שגויה או מעשה רע... לעתים קרובות הם מתכוונים להסתכל על עצמנו במראה, ללא פילטר, ללא הרדמה. זה כמו פצע פתוח.
זה הרגע שבו אנו נעשים מודעים לסדקים בבגרות כביכול שלנו, אלה שעלינו לתקן לאחר שאספנו את השברים השבורים של כבודנו.
מצד שני, מחקר מעניין שפורסם בכתב העת "Cognitive Psychology", פרסם נתונים שיגרמו לנו לחשוב. אנשים צעירים מתלוננים לעתים קרובות על כל הטעויות שעשו בחייהם.
לפעמים כל מה שצריך זה ראיון עם מישהו בין 20 ל-45 והוא יפרט, בזה אחר זה, כל החלטה גרועה וכל אדם שהם מתחרטים שהכניסו לחייהם. למעשה, מדובר בהערכה וניתוח עצמי שיכולים להיות בריאים וקתרטיים. זה עוזר לנו לעשות בחירות טובות יותר ולחזור למסלול.
עם זאת, הבעיה האמיתית מגיעה עם קשישים. כשאדם מגיע לגיל 70, מתחרטים על דברים שלא עשו מתחילים להופיע... הזדמנויות שהוחמצו, החלטות שלא התקבלו מחוסר אומץ.
לכן, משהו שאנחנו צריכים להיות מאוד ברורים לגביו הוא שהחרטה הגרועה ביותר היא של חיים שלא חיו. בואו נראה את הטעויות כביכול שלנו, אלה ללא השלכות חמורות במיוחד, כמטען הניסיון שלנו. מורשת חיינו וסדקים במקום שבו אור החוכמה זורח מבעד.
טעויות תמיד יתדפקו על דלתנו בדרך זו או אחרת
טעויות מרמזות, מעל הכל, קבלת אחריות. כולנו יודעים את זה אבל לא כל האנשים מסוגלים לעשות את הצעד החשוב והראוי הזה.
ואז, מה שאנו מכנים "תיקון ראשוני" בפסיכולוגיה חייב לקרות. כלומר, להמשיך לעשות משהו בסיסי כמו לעזוב את מערכת היחסים הסוערת ההיא, לסיים פרויקט כושל או אפילו לבקש סליחה על פגיעה באחרים.
"טעויות נמצאות בבסיס המחשבה האנושית, מוטבעות שם, ומזינות את המבנה כמו גושים שורשיים. אם לא היו מספקים לנו את הכישרון לטעות, לעולם לא היינו יכולים לעשות שום דבר מועיל. אנחנו חושבים בדרך שלנו על ידי בחירה בין נכון וחלופות שגויות, והבחירות השגויות צריכות להיעשות באותה תדירות כמו הנכונות. אנחנו מסתדרים בחיים בצורה כזו".
-לואיס תומאס-
לאחר מכן, עלינו להמשיך לעשות משהו הרבה יותר עדין, אינטימי ומורכב. הגיע הזמן ל"תיקון המשני". שם עלינו לתפור יחד באומנות מדויקת כל שבר של ההערכה העצמית שלנו, כל סיב שנקרע מהדימוי העצמי שלנו.
אין טעם לשמור טינה או משקל של אכזבות כי אתה תסגור את דלת הלב שלך כמו גם את חלון ההזדמנויות החדשות.
מצד שני, מאמר שהתפרסם במגזין "אישיות ופסיכולוגיה חברתית" מזכיר לנו סיטואציה המוכרת לרבים מאיתנו. לפעמים אנחנו מענישים את עצמנו בקבוע, " אבל... איך יכולתי להיות כל כך תמימה? בגיל הזה ועדיין עושה את הטעויות האלה?"
האמונה שהגיל והניסיון הופכים אותנו בסופו של דבר לחסינים מפני טעויות היא מיתוס. בואו נשים את הרעיונות האלה בצד ונקבל את זה: להיות בחיים זה לאמץ שינויים ואתגרים. זה לאפשר לעצמנו להכיר אנשים חדשים ולעשות דברים שונים בכל יום.
עשיית טעויות היא חלק מהתהליך וחלק מהצמיחה. לסרב להתנסות ולעגן את עצמנו עד הנצח לאי החרטה, הפחד וה"עדיף להישאר כמוני" אומר שאתה נושם וקיים אבל לא חי.
