נפח המטען שלך שווה ערך לקבצים המצורפים שלך

יש לנו משהו שמגיע לאורך כל חיינו, דרך כל האתרים שאנו עוברים בהם וכל אלה שבשלב מסוים רצינו לחזור אליהם. זהו מטען שהופך אותנו למיוחדים כי הוא מכיל את כל החלומות שלנו, את כל התקוות שלנו, ומעל לכל, את כל ההתקשרויות שלנו, אלה שאנחנו מטיילים איתם כשאנחנו מחליטים ללכת.

במזוודה הזו, אנו אורזים את כל הרגשות שגורמים לנו לרעוד מבפנים החוצה ואת האנשים שגורמים לתחושה הזו בנו. אז זה לא קל להתבונן, אבל זה קיים. זה בא והולך עם כל אחד מהצעדים שאנחנו נוקטים וזה אומר הרבה על מי שאנחנו.

ההחזקות שיש לנו הופכות אותנו לייחודיים מבחינה רגשית ורוחנית. הם סימנים למערכות יחסים שהן אישיות ולמידת המגע הרגשי שאנו מקיימים איתם. זו הסיבה שאנחנו אוהבים לחלוק חוויות עם אהובינו שנמצאים רחוק ברגע שאנחנו הולכים: כי אנחנו נושאים אותם קרוב, בלב שלנו, בצורה של אהבה ונוסטלגיה.

קבצים מצורפים ולא להתראות

אנחנו מגיעים לתחנה, אנחנו עושים את דרכנו לשדה התעופה, או שאנחנו נכנסים לרכב, מוכנים להתמודד עם חוויה חדשה. זה לא משנה אם זה יחזיק חודשים, שנים או אפילו שעות, כי אנחנו נכין את המטען שלנו באותו אופן.

לאחר מכן נחשוב למלא אותו בחפצים חומריים המכסים את מה שאנו חושבים שנצטרך: ביגוד, מכשירים אלקטרוניים, מסמכים, ובהתאם למשך הטיול, אולי תזכורות לבית כמו תמונות או גלויות. לאחר מכן, בשלב מסוים כולנו עוברים את רגע הפרידה.

הם קוראים להם פרידות חסרות משמעות, כאילו אנחנו משאירים מאחור את האנשים שנשארים ושפיזית לא באים איתנו. ככלל, אנחנו לא מרפים, לא זורקים, לא נפטרים מאחרים. כולנו יודעים מדוע פרידות לטווח קצר כאלה כואבות כל כך.

בדיוק בגלל שבאותה תחנה או שדה תעופה אנחנו מפנים עורף למישהו, מקווים בכל ליבנו לחיבוק ברוך הבא הביתה בהקדם האפשרי. הפרידות האלה קשות כי עמוק בפנים הן מעולם לא היו: הן סוגריים מרחביים של חיבה שימשיכו עם הזמן. ההחזקות שומרות עלינו מפני הקור בכל מקום אליו אנו הולכים והם מונעים מאיתנו להרגיש ריקים ובודדים.

חיבה היא בפרידה

לעזוב ללכת למקום אחר ולהשאיר את הבית שלך מאחור זה צעד אמיץ מאוד, שכן זה מרמז על העמדת עצמנו בעמדות שאין לנו ניסיון בהן. ולסיום הכל, האנשים שבדרך כלל עוזרים לנו כשיש לנו בעיות לא יוכלו לעזור לנו באותו אופן.

כאשר המסע ארוך, אתה מגלה, למשל, שבתוך המטען המלא בחזקות שאיתם התחלת, ההרפתקה מתחילה פתאום לסנן את מה שיש בה. במילים אחרות, אנו מבינים שלפעמים חלק מאותן פרידות לטווח קצר לא היו קצרות כפי שחשבנו או שהכנסנו אנשים ל"מזוודה" שלנו מבלי שידענו זאת.

אנחנו ממשיכים לאסוף ולמלא נפח במטען הזה. ובסופו של דבר נבין שלא היה שם מקום להכל, שהחומר הוא זה שתפס הכי פחות מקום ושככל שנטפל במשקל, כך נתחזק.

המטען הרגשי כבד יותר

הבית הוא בתוכנו ולא בחוץ, לא באיזה בית פיזי. עם החזרה אנו מסתכלים על האנשים שאמרנו להם "נתראה בקרוב" ובהם אנו רואים את הבית שלנו, הבית שלנו, המהות שלנו.

בסופו של דבר, תמיד תחכה לנו כוס יין יחד עם החבר שאיתו שתינו אותה לפני זמן מה באיטליה, חיבוק שאנחנו חייבים לאותו חבר מהכיתה שלנו באוניברסיטה, שיחה עם הזר שדיברת איתו בז'נבה ושזכרה ילווה אותך בימים הגשומים ההם...

זה יהיה המטען שלנו וניתן את עצמנו לאחרים באותו אופן: לא נדבר על הלבוש שהבאנו, אבל הדברים יכבדו כשזוכרים אנשים. זה פשוט עוד סימן לכך שאהבה וחיבה ממשיכות להחזיק בחלקים קטנים של הלב שלנו ושאנחנו נושאים איתנו חתיכות של אחרים: בלתי נראים, הם מפגישים אותנו ומעניקים לנו משמעות.

האיורים באדיבות קלאודיה טמבליי