הזדהות עם התוקפן
אנחנו תמיד הולכים להיפגע במערכות יחסים עם אנשים אחרים. אי הבנה, מצב חריג או חוסר סובלנות עלולים לגרום לעימות. אבל יש גם מצבים שבהם תוקפנות ואלימות הולכים רחוק מדי, ועלינו להתרחק מהאנשים שגורמים לנו כאב.
את הביטוי "הזדהות עם התוקפן" טבע סנדור פרנצי ונקלט על ידי אנה פרויד, שתי פסיכואנליטיקאיות בעלות נקודות מבט מעט שונות. זוהי התנהגות פרדוקסלית שניתן להסביר רק כמנגנון הגנה, הכולל את קורבן התוקפנות או הנזק המתנהג כמו התוקפן.
"אלימות היא הפחד מהאידיאלים של אחרים."
-מהטמה גנדי-
גם במצבי טרור ובידוד, היחס של הקורבן כלפי התוקף יכול להפוך לפתולוגי, ויכולות להתפתח רגשות של הערצה, הכרת תודה והזדהות.
דוגמה טיפוסית להזדהות עם התוקפן היא התנהגותם של כמה יהודים במחנות ריכוז נאציים. חלק מהאסירים התנהגו כמו השומרים שלהם והתעללו בחבריהם השבויים. התנהגות זו לא הייתה רק דרך "להינק" לתוקפים שלהם.
כשאתה מעריץ או אוהב את האנשים שפגעו בך
דוגמה קלאסית להזדהות עם התוקפן היא תסמונת שטוקהולם. מונח זה משמש כאשר קורבנות חטיפה יוצרים קשר רגשי עם החוטף שלהם.
תסמונת זו כונתה גם "קשר מפחיד" או "קשר טראומטי". הוא משמש לתיאור קורבנות שיש להם רגשות והתנהגויות חיוביות כלפי המתעלל שלהם, ועמדות שליליות כלפי דברים הנוגדים את המנטליות והכוונות של המתעלל שלהם.
כשמישהו נתון לחסדיו של תוקפן, הוא חש אימה וחרדה, מה שמוביל לרגרסיה ילדותית. רגרסיה זו נחווית כסוג של הכרת תודה כלפי התוקפן, אותו הם מתחילים לראות כמי שדואג לצרכיו הבסיסיים. בדרך זו, הקורבן חוזר להיות כמו ילד.
המתעלל מאכיל אותם, נותן להם ללכת לשירותים וכו'. בתגובה ל"נדיבות" זו, הקורבן אינו חש אלא הכרת תודה כלפי התוקפן על שאיפשר להם להישאר בחיים. הם שוכחים שהתוקפן שלהם הוא באמת מקור הסבל שלהם.
השיטה הרגילה של תוקפן כוללת הפחדה של הקורבן כאשר הם מוצאים את עצמם במצב חסר הגנה. כלומר, התוקפן מתעלל בקורבן כאשר הוא פגיע. בשלב זה, הקורבן מבועת וקשה להתגונן מפני הפגיעה. התנהגות זו מתרחשת מכיוון שהקורבן מאמין שאם ייכנע, יהיה לו יותר סיכוי לשרוד.
ההיקשרות הרגשית
ההתקשרות הרגשית של קורבנות הפחדה והתעללות כלפי המתעלל שלהם היא באמת אסטרטגיית הישרדות. ברגע שהיחסים בין קורבן למתעלל מובנים, קל יותר להבין מדוע הקורבן תומך, מגן או אפילו אוהב את המתעלל שלו.
האמת היא שמצב מסוג זה לא מתרחש רק עם חטיפות. אתה יכול גם לראות את מנגנון ההגנה הזה במצבים שונים, ולמרבה הצער נפוצים יותר, כמו מערכות יחסים פוגעניות.
רבים מהם מסרבים להגיש כתב אישום, וחלקם אף משלמים את הערבות עבור חבריהם או בעליהם, למרות שעברו התעללות פיזית על ידם. הם אפילו נלחמים עם שוטרים כשהם מנסים לחלץ אותם מתוקפנות אלימה.
תנאים מסוימים מעדיפים הזדהות עם התוקף, כמו אלימות במשפחה או הטרדה במקום העבודה, למשל. מנגנון זה מופעל גם במעשי אלימות אקראיים, כמו תקיפה או אונס. בכל מקרה, החיים יכולים להפוך לבלתי קיימא אם לא ניתן להתגבר עליהם.
כל טראומה שמקורה במעשה אלימות מותירה חותם עמוק בלב. זו הסיבה שההזדהות עם התוקפן מופעלת, גם כשאין קשר הדוק עם התוקפן.
מה שקורה הוא שהם חוששים מהמתעלל עד כדי כך שהם בסופו של דבר מחקים אותם, כדי לפצות על הפחד שמייצר עימות אפשרי. דוגמה אחת לכך היא כאשר קורבן של תקיפה מזוינת קונה אקדח כדי להגן על עצמו. היחס שלהם נותן לגיטימציה לשימוש בסוג האלימות שהם היו קורבן לה.
מקורבן לתוקפן
קורבנות התעללות מסתכנים בעצמם להפוך למתעללים. זה קורה בגלל שהקורבן מתקשה להבין מה קרה, אבל לא יכול. זה כאילו האישיות שלהם מדוללת בתוך כל הבלבול, מה שיוצר חלל ריק. חלל ריק שמתמלא בהדרגה במאפיינים של התוקפן שלהם, ואז הופך להזדהות עם התוקפן.
חשוב להבהיר שכל התהליך הזה מתפתח באופן לא מודע. זה כמו שחקן שנכנס כל כך לדמות שלו שבסופו של דבר הוא הופך לדמות בעצמו. הקורבן חושב שאם הם מנכסים לעצמם את המאפיינים של התוקף שלהם, הם יכולים לנטרל אותם. הם הופכים אובססיביים למטרה הזו, אז הם מנסים שוב ושוב, ובדינמיקה הזו הם בסופו של דבר דומים למתעלל שלהם.
זה מתחיל תגובת שרשרת שגורמת למעגל קסמים של אלימות. בוס אלים כלפי העובד שלו, העובד אלים כלפי אשתו, האישה אלימה כלפי ילדיה, הילדים אלימים כלפי הכלב, והכלב בסופו של דבר נושך את הבוס. לחלופין, אוכלוסיה אחת אלימה כלפי אחרת, ואז מרגישה שיש לה את הזכות להחזיר את האלימות לתוקפן שלה. הם חושבים שהם רק מגיבים לזה, אבל עמוק בפנים הם מחקים את מה שהם דוחים.
למרבה הצער, אחוז גבוה של אנשים שחווים מצבים טראומטיים ואינם מסוגלים להתגבר עליהם או שאינם מחפשים עזרה, עלולים לשחזר את הטראומה אצל אנשים אחרים. לחלק זה אולי נראה כמו תוצאה ברורה, לאחרים זה אולי נראה סותר, אבל זו רק המציאות של זה.
