חצות בפריז ושני סוגי הנוסטלגיה
חצות בפריז הוא סרט מצולם להפליא שכבש את ליבם של רבים. הסרט בבימויו של וודי אלן המפורסם, זכה בפרס האוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר והיה מועמד לפרסים רבים אחרים. חצות בפריז היא הזדמנות ייחודית לראות שחקנים גדולים עובדים זה לצד זה.
מטום הידלסטון ועד קאתי בייטס ומריון קוטילארד, חובבי סרטים מוצאים בסרט הזה אישים אהובים רבים. כמו כן, חובבי אמנות וספרות יכולים לגלות פרטים רבים על עבודתם וחייהם של אנשי תרבות הפופ הגדולים הללו.
זה צולם בפריז, עיר האורות, אז מבחינה ויזואלית, חצות בפריז היא מדהימה. הסרט משחק עם אורות וגוונים, והופך את פריז הנוכחית ל"פריז של שנות ה-20".
יתר על כן, הסרט משחזר מקומות איקוניים רבים מאותו עשור, שבהם נהגו להיפגש וליהנות אמנים והוגים גדולים. חצות בפריז ללא ספק תגרום לכם לרצות לארוז מזוודות ולנסוע לצרפת.
גיל פנדר, הדמות הראשית, הוא סופר הוליוודי. למרות שעבודתו אפשרה לו להצליח כלכלית, זה פשוט לא מספיק לרוחו. גיל רוצה עוד משהו שעדיין לא מצא בחייו הנוכחיים.
כשהוא וארוסתו נוסעים לפריז, גיל משתוקק לעשות מזה טיול רומנטי, הולך על הגשרים המפורסמים ושותה יין מתחת לכוכבים. עם זאת, לארוסתו אינז יש תוכניות אחרות בראש.
לילה אחד, כשגיל יוצא לטייל בחצות, פריס מעניקה לו הזדמנות מדהימה. בדרך קסומה כלשהי, גיל נוסע אחורה בזמן לפריז ב-1920. שם הוא פוגש את כל האמנים הגדולים של אז ומתיידד איתם. בין אותם אמנים, היו המינגווי, סלבדור דאלי ופאבלו פיקאסו.
חצות בפריז, אידיאליזציה של חלום
בעודו בשנות ה-20, גיל חי חלום שלא יכול היה לדמיין לחיות אותו. הוא תמיד רצה לפגוש את האמנים שהעריץ. ובאופן מוזר, לפני מסע בזמן, גיל נהג לעשות אידיאליזציה של שנות ה-20 וחשב על השנים הללו כ"תור הזהב".
הוא מציג את הזמן הזה כרגע הגבוה ביותר לאמנות, ספרות ותרבות בכלל. בעידן הפנטסטי הזה, גיל פוגש אישה צעירה שהוא אוהב מאוד: אדריאנה.
הוא מתאהב בה ובמה שהיא מייצגת: חיי התרבות של אותה תקופה שהוא כל כך עושה אידיאליזציה. עם זאת, גיל מבין שהוא חי באשליה רק כאשר הוא ואדריאנה מטיילים בזמן אחורה בזמן.
בדיוק כמו שהוא נסע בזמן לשנות ה-20, אדריאנה וג'יל חוזרים ל-1890. שם הם פוגשים את טולוז-לוטרק, פול גוגין ואדגר דגה. כשאדריאנה מתוודה שזה העידן האהוב עליה, שלושת האמנים צוחקים עליה ואומרים שהם חושבים שתור הזהב ה"אמיתי" התרחש הרבה לפני כן.
באותו רגע גיל מבין שהוא חי בנוסטלגיה ושכולם מרגישים אותו דבר לגבי העבר בשלב מסוים בחיים. ההווה יכול להיות מבלבל ואנשים תמיד מתרשמים שהעבר לא רק היה טוב יותר, אלא שהוא היה פשוט ושמח יותר.
שני סוגי נוסטלגיה
בסרט, נראה שגיל פנדר חווה שני סוגים של נוסטלגיה:
- נוסטלגיה היסטורית, כי הוא משתוקק לתקופה בעבר שאפילו לא נולד בה.
- נוסטלגיה אישית, הקשורה לחוויות ולזיכרונות שלו.
אז, הסוג הראשון הוא מה שמוביל את גיל ליהנות מהזמן שלו בנסיעות לפריז מהעבר. עם זאת, הנוסטלגיה האישית שלו היא שמניעה אותו לחזור להווה.
פול בייטס אומר בשלב מסוים בסרט שנוסטלגיה היא לא יותר מהכחשה של ההווה הכואב. נוסטלגיה היא כמיהה לעבר, והיא מופיעה כאשר אדם אינו מרוצה מההווה שלו.
נוסטלגיה יכולה להיות גם מנגנון הגנה המאפשר לאדם להכחיש את החוויות הרעות, לפחות באופן זמני. במציאות, נוסטלגיה היא פנטזיה רומנטית.
מצד שני, אדם יכול להתגבר על נוסטלגיה רק כאשר הוא מזהה שעשה אותה אידיאלית. יש צורך להבין שגם בזמנים שאתה מתגעגע היו רגעים רעים. כך גיל עשה את זה; הוא הבין שבשנות ה-20 היו כמה רגעים שליליים ושההווה לא תמיד רע.
חוזרים להווה
חצות בפריז לא מתארת רק נוסטלגיה כתחושה שלילית. אלן מגלה שהעבר הוא לא יותר מפנטזיה תוך שהוא מציע מוצא ממנו בו זמנית.
זה לא מועיל לחיות בעבר. עם זאת, אתה יכול לשנות את חייך ולהתקרב לדברים שמגשימים אותך, הדברים שהם חלק מהפנטזיות שלך.
במקרה של גיל, הוא מחליט לחזור להווה כדי לחיות בפריז ולהקדיש את כל זמנו לכתיבת רומנים. פנטזיות ונוסטלגיה יכולים לעזור לך לזהות מה תרצה לשנות בחייך. ברגע שתעשה זאת, תוכל לשנות וללכת בכיוון שאליו אתה באמת רוצה ללכת.
