נוסטלגיה קולקטיבית לעבר
יש גם שני סוגים שונים של נוסטלגיה, וההבדל הוא מאוד חשוב. הסוג הראשון הוא תחושה חיובית, זיכרון נחמד של חפץ שנעלם או אבד בזמן. הסוג השני הוא תחושה שלילית. זו הרגשה של כאב על משהו שאתה לא יכול לחזור אליו שוב, ובכל זאת אתה מקווה שהוא יחזור.
נוסטלגיה לאנשים
כנראה הדבר הראשון שאתה חושב עליו כשמדובר בנוסטלגיה הוא התשוקה לאדם אהוב. פרידות, ריחוק או מוות הם כמה דברים שנותנים לנו את תחושת הגעגוע הזו. אבל הנוסטלגיה לא פחות חשובה כשהמושא שלה הוא מקום במקום אדם.
יש מילה בספרדית לדבר על סוג כזה של נוסטלגיה, מהסוג שמשלב בין מלנכוליה ואיחולים למולדתך: " מורריניה ". המילה באה מהשפה הגליצינית. אומרים ש"מוריניה" היא געגוע לארץ שממנה אתה בא. זה אומר להחמיץ את המקום שממנו אתה נמצא, בנוסף לכל הדברים, החפצים והמצבים שהוא מזכיר לך.
" תסתכל לתוך הנוסטלגיה שלי ותגיד לי מה אתה רואה."
-חאבייר ולסקו-
נוסטלגיה קולקטיבית
יש עוד סוג של נוסטלגיה למצבים או דברים מהעבר. זה נקרא נוסטלגיה קולקטיבית. המשמעות היא כמיהה משותפת למה שהייתה פעם החברה.
בשלב מסוים בחיינו, כולנו שמענו מישהו אומר "בימים שלי הדברים היו שונים". אבל השוואה בין שני תקופות זמן שונות לעולם אינה הוגנת. הזיכרון מתעוות עם הזמן, כך שאתה עלול בסופו של דבר להשתוקק לעבר שלמעשה מעולם לא היה. הזיכרון הסלקטיבי שלך יזכור רק אירועים שגורמים לך להרגיש אפילו יותר נוסטלגי.
בחלקים מסוימים של העולם, חלק ניכר מהאוכלוסיה נוטר כמיהה לדיקטטורות. הם מדברים על כמה שהם היו גדולים. הם נאנחים על כך שאין יד איתנה בזמנים מודרניים אלה, זועקים למנהיג חזק וכריזמטי שיהפוך את האומה שלהם לגדולה שוב.
אבל ברור שהגעגועים האלה משאירים חלקים חשובים מהעבר וההווה. הם לא חושבים על כך שכל החירויות שמגיעות יחד עם המשטר האוטוריטרי הזה נגמרו. הם אף פעם לא מזכירים את הפשעים שאנשים אולי ביצעו בעבר שהם כל כך רוצים בחזרה.
האנשים האלה חיים בעולם הקטן שלהם, עיוות מוחלט של המציאות. ועל ידי פנטזיות כאלה הם בסופו של דבר מהללים את העבר ואת האנשים בו. רק תחשוב על אנשים שסוגדים לדמויות היסטוריות נוראיות כמו היטלר או מוסוליני. גם אם הם יצרו התקדמות מסוימת עבור החברות שלהם, הפשעים שהם ביצעו צריכים לקבור כל רגשות נוסטלגיים בכלל.
נוסטלגיה כמוטיבציה
נוסטלגיה קולקטיבית, בהיותה הרגש הקבוצתי שהוא, יכולה לעצב בעוצמה את התנהגותה של קבוצה. כאשר אתה חולק כמיהה לסוג מסוים של עולם עם רוב האנשים בקבוצה שלך, הרבה יותר קל לפעול. ואם קבוצה גדולה רוצה להביא את העבר אל ההווה, הם עלולים לפנות לאלימות אם השיטות האחרות שלהם לא יעבדו.
נוסטלגיה קולקטיבית יכולה לפעמים להיות תחזית טובה לפעולה קולקטיבית. ככל שהרגש הקבוצתי חזק יותר, כך גדל הסיכוי שאנשים ייצאו לרחובות. סביר יותר שהם יזעקו על הדבר שהם רוצים, על העבר המפואר שלהם. אבל הקשר למעשה לא כל כך פשוט, והרגשות ישלטו בו לחלוטין. אבל הרגשות האלה יהיו בעיקר שליליים.
הזעם והבוז עלולים בסופו של דבר לגייס את הקבוצה אם הם מכוונים אותם כלפי אנשים אחרים. כאשר קבוצה אחת מרגישה נוסטלגיה לגבי איך שהייתה החברה ומחליטה שקבוצה אחרת אשמה ומונעת ממנה להחזיר את העבר שלה, רגשות שליליים ופעולות הגנתיות סבירים אפילו יותר. פעולות אלו נעות בין דברים שמשתלבים בנורמות או בחוקים לבין דברים שחוצים לשטח לא חוקי, כמו ונדליזם או אלימות.
נוסטלגיה קולקטיבית לטובה
אבל נוסטלגיה קולקטיבית לא חייבת להיות שלילית. אם הגעגוע נוגע לרעיונות הישנים של אנשים על ארצם, הם יצטרכו לחשוב איך הייתה המדינה הזו באמת. או אפילו יותר טוב, הם יחשבו למה בדיוק הם כמהים במדינה ההיא.
אם הנוסטלגיה שלהם היא על ערכים כמו פתיחות וסובלנות, לכל פעולה שהם ינקטו יהיו מטרות ליברליות יותר. נכון, זה לא אומר שהשיטות שבהן הם ישתמשו כדי להשיג את המטרות הללו יהיו פתוחות וסובלניות.
אם יש לך את היכולת לעצב את הנוסטלגיה שלך, הפוך אותה למוטיבציה שלך ליצור עולם טוב יותר. מתגעגעים לחופש ולא להגבלה, מתגעגעים לגיוון ולא הדרה.
