כשהנוסטלגיה שוכחת את ההווה?
הסרט "חצות בפריז" מאת וודי אלן מסביר את הנוסטלגיה כשלילת ההווה דרך חיי הדמות הראשית שלו. השם של הכשל הזה הוא תסמונת תור הזהב וזהו הרעיון המוטעה שתקופת זמן מסוימת עדיפה על זו שאנו חיים בה. הטעות הזו של הדמיון הרומנטי שלנו נוטה להופיע אצל אנשים שמתקשים להתמודד עם מתנה.
חצות בפריז היא קומדיה קולנועית שמראה לנו את החיים כמשהו שהוא לא קסום כמו שהם בחלומות שלנו, אבל שבו אנחנו אכן יכולים להיות המאסטרים של ההחלטות שלנו.
ההווה של הדמות הראשית אינו נעים במיוחד. הוא לא מוערך על ידי חברתו ומשפחתה. הוא מרגיש בודד. הוא חשב שהדברים יתבררו אחרת לגמרי: שמח, מכובד, הרבה חברים ואהבה חדשה שתגרום לו לרצות להישאר ולהשאיר הכל מאחור.
הרצון שלו להישאר מחובר לזמן בעבר הוא סוג של הכחשת ההווה שלו. מתנה מלאה בפשרות שרחוקות מלהגשים אותו, משעממת אותו. בשל פחדנותו וחוסר הנחישות שלו, במקום להתמודד עם ההווה הזה, הוא נופל לעבר פיקטיבי שבו הוא אכן מוצא את כל מה שהוא מחפש. בסופו של דבר, המציאות כופה את עצמה והוא יצטרך לקבל החלטה מסובכת.
"נוסטלגיה היא דרך רומנטית להיות עצוב."
-מריו קווינטנה-
תסביך תור הזהב
גרסה מרוככת של המתחם הזה מתרחשת במחשבות המלנכוליות שלנו, כאשר אנו חושבים שזמן מסוים בעבר היה טוב יותר מזה שאנו חיים בו כעת. הכל סובב סביב הזמן הזה, התחביבים שלנו, האובססיות שלנו, ההתנהגויות שלנו, הניסיון לשחזר אותו.
על ידי האמונה שדברים שונים לעולם לא יהיו טובים כפי שהיו בעבר, אנו מאכילים את תסביך גיל הזהב. תסביך זה גם יוביל אותנו ללא תקנה לחיות מחוברים לעבר, וכתוצאה מכך, לעולם לא נהיה מרוצים ממה שיש לנו בהווה.
יש גם דפוסים מסוג זה במערכות יחסים רומנטיות. זה קורה כשאנחנו חושבים שאי אפשר לנצח מערכת יחסים שהייתה לנו בעבר ושאם תהיה לנו אחרת בעתיד, היא גם תהיה נחותה מזו מלפני כן. חשיבה כזו תוביל אותנו בהכרח לחפש את מה שכבר היה לנו עם אדם אחר לגמרי, מה שיגרום לנו לערוך השוואות ולא להעריך את מה שיש לנו באמת כאן ועכשיו.
"אפילו העבר יכול להיות שינוי; היסטוריונים לא מפסיקים להראות לנו את זה."
-ז'אן פול סארטר-
נוסטלגיה כהכחשה של ההווה
נוסטלגיה מוגדרת כסבל ממחשבה על משהו שאדם חווה או חווה ושכבר לא קיים או שהשתנה. כאשר אנו מתגעגעים, אנו זוכרים עבר המשתקף בשילוב של זיכרונות רבים ושונים, כולם משולבים יחד, ב- תהליך שכל החוויות השליליות שלו סוננו החוצה.
הנוירולוג והפסיכיאטר אלן ר' הירש מציין שנוסטלגיה מעודדת את הנטייה לשכוח ביתר קלות מחשבות שליליות, ומשאירה אותנו רק עם ההיבטים החיוביים של הזיכרונות שלנו. זו הסיבה שאנחנו זוכרים את כל החוויות הטובות של הילדות שלנו, החברים שלנו, ההפסקה בבית הספר, הצעצועים שלנו, ושוכחים את הזמנים שלא היו כל כך טובים, המתח, העונשים, הזמן המשעמם בשיעורים.
אז הזיכרון אחראי לספר לנו מי אנחנו, מבלי לאבד משמעות דרך מי שהיינו. הבנת האבולוציה הזו היא בדיוק מה שצריך לגרום לנו לחזור לעבר, מבלי להישאר לכודים בו.
אין נוסטלגיה גרועה יותר מהגעגועים למה שמעולם לא היה קיים.
