העולם מלא בפרטים משמעותיים הראויים להערכתנו
יש אנשים שמסתכלים אבל לא רואים. חלק שומעים אבל לא מקשיבים ונוגעים אבל לא מרגישים. לכן אני מעדיף את אלה שמעריכים את הפרטים והדקויות המשמעותיות של החיים.
אני אוהב אנשים שיודעים להתבונן ולצאת למסע פנימה. כי שילוב של כוונה עם ריגוש אומר חיים הרבה יותר מהנים.
אנתרופולוגים ופסיכולוגים אומרים שהתבוננות תמיד הייתה המפתח להישרדות האנושות. עם זאת, הגענו לנקודה באבולוציה שלנו שמוגדרת על ידי הסחת דעת.
כל אחד מאיתנו מהווה חלק מחברה בלתי פוסקת, מגורה יתר על המידה, המתעלמת מהחושים שלנו אך יחד עם זאת לא מסוגלת לישון. אנחנו רוצים לעשות הכל בלי לראות באמת מה או מי יש שם מולנו.
מומחים אומרים לנו שאם לא היינו צופים טובים, כנראה שהיינו נכחדים. אבותינו השתמשו בכל החושים שלהם כדי לתפוס סכנה או דברים מועילים מדי. כיוונו את השמיעה, הראייה והריח שלנו כדי ללכוד כל פרט בסביבה שלנו... שום דבר לא חמק מאיתנו.
עם זאת, כעת רובנו הפכנו לצופים עצלנים. לא אותות אקוסטיים ולא חזותיים מספיקים כדי לגרום לנו להרים את עינינו בחציית הרחוב.
לא רק שאיננו תופסים סכנה, אלא לחלקנו גם חסרים פרטים משמעותיים והדקויות המרתקות המרכיבות את החיים.
מתבונן טוב רואה יותר מפרטים פשוטים
פרטים בעלי משמעות הם כמו פיסות מידע קטנות בעולם שלנו. מחווה, מבט, טון דיבור, שינוי אור, תמונה מוטה, חרק שותה מטפת טל... כל אלה הם דקויות שם בשדה הראייה שלנו. אבל אנחנו לא מעריכים אותם, אולי בגלל חוסר רצון, אולי בגלל חוסר זמן.
עלינו לזכור גם ש"ראייה אינה דומה להסתכלות". כדי להבין זאת טוב יותר, בואו נסתכל לרגע בציור של אדוארד הופר, הנראה למעלה.
חלקם פשוט ימקדו את עיניהם ביצירה למשך מספר שניות מבלי להעריך או לשים לב לשום דבר. עם זאת, אחרים יסתכלו בכוונה.
הם יחליטו מה לראות, ילכוד את נשמת הציור, יקראו לפרטים המשמעותיים שלו. למעשה, הם "יהרהרו" בו עד כדי תמונה של עצמם בתוכו.
מתבונן טוב, מי שמתעלה מעל המציאות, יתפוס את הפאזל העדין שהופר ניסה להעביר בציור הזה.
אנחנו רואים שתי נשים במסעדה. הדבר המוזר ביותר הוא שהם מאוד דומים, כולל המחווה של האישה מלפנים. הסיבה? הצעירה שלפניה היא הדופלגנר שלה, הכפיל שלה, ה"אני האחר" שלה.
פעולת ה"ראייה" היא הצעד הראשון של התודעה. זהו "אני" זעיר שעוזר לנו להבחין בין דברים, חפצים, אנשים. עם זאת, פעולת ה"הסתכלות" היא המאפשרת לנו להתעורר, ומציעה לנו את האפשרות לראות לצד השני ליצור קשר עם נשמתו, וללכוד את מהותו.
מעניין לציין שמבחן האניאגרם כולל אישיות "מתבוננת", המוגדרת כאדם סקרן, חדשני. הם מסוגלים להתרחק מדברים כדי לשפוט בעצמם. יש להם גם אישיות עצמאית, פשוטה ומאוד בעלת תובנות.
העולם מלא בפרטים משמעותיים שראויים להערצה שלנו
בחברה של היום אנחנו רואים אבל לא מסתכלים. אנו מחליקים את הטלפונים שלנו באקט שגרתי, מכני, לפעמים אובססיבי. אנחנו יושבים מול הטלוויזיה ופשוט סופגים את מה שהם זורקים עלינו.
אותו דבר קורה לפעמים עם החיים שלנו, אנחנו רואים ונושמים אבל אנחנו לא חיים, לפחות לא איך באמת יכולנו: עם עיניים פקוחות ולב פתוח.
אחד הספרים המעניינים ביותר בנושא הוא "להקשיב בעיניים" (Escuchar con los ojos ") מאת ferrán ramón cortés.
הנקודה שלו לא יכולה להיות פשוטה יותר. אדם רואה לפתע את אחד מעמיתיו היקרים ביותר עוזב את עבודתו. הגיבור לא מבין למה ומבין שלמרות שעבד איתה 5 שנים, הוא לא מכיר אותה.
אז הוא מחליט לשפר את כישוריו החברתיים. הוא מחליט להתחיל לעשות צילום וללמוד להסתכל על הנושא כדי להבין טוב יותר את חייו. ללכוד פרטים, להתעלות, לדעת להרהר.
הוא רוצה להגיע לאנשים עם אותנטיות על ידי הורדת "שכבות הבצל" אחת אחת.
לסיום, כולנו יכולים לבחור אחת משתי אפשרויות בחיי היומיום שלנו: רק לראות את החיים או להתבונן מקרוב במציאות שלנו, להיות שותף פעיל.
יש גם אפשרות שלישית, מתגמלת יותר, אם כי היא דורשת יותר זמן וכוח רצון. זוהי הבחירה "להרהר" בחיינו, לגעת בנשמת הדברים ולשקוע במסתורין ובחידותיהם הרבים.
