מניעת התאבדות: כאשר מניעת התאבדות נכשלת

התנהגות אובדנית היא תופעה מורכבת המושפעת מגורמים פסיכולוגיים, ביולוגיים, חברתיים, תרבותיים וסביבתיים. זה יכול להשפיע על אנשים מכל גיל, מין, תרבות או קבוצה חברתית. האופי הרב-סיבתי של התאבדות גורם לכך שיש צורך בגישה מערכתית ורוחבית על מנת למנוע אותה. עם זאת, כאשר המניעה נכשלת, עלינו להתחיל לדבר על פוסט מניעה.

Postvention נועד להציע תמיכה למשפחה וליקירים של אנשים שנטלו את חייהם. בשל הסטיגמה הכרוכה בהתאבדות, אין זה נדיר שלאנשים הקרובים ביותר לנפטר יש רגשות סותרים.

התאבדות היא הסיבה מספר אחת למוות לא טבעי בארה"ב, הגורמת ליותר מקרי מוות מאשר תאונות דרכים. בשנת 2018, למעלה מ-48,000 אנשים נטלו את חייהם, מה שמתורגם ל-132 מקרי מוות ביום ו-5 מקרי מוות בכל שעה.

ארגון הבריאות העולמי מדווח על קרוב למיליון מקרי מוות בהתאבדות מדי שנה, וחוזה שעד 2020, מספר זה עשוי לעלות למיליון וחצי. הם גם מצאו שגברים נוטים יותר ליטול את חייהם, בעוד שנשים עושות פי שניים יותר ניסיונות.

מניעת התאבדות

חשוב לכל מי שחווה רעיונות אובדניים לדעת שיש מישהו שאליו הם יכולים לפנות לעזרה - מישהו שהוא יכול לסמוך עליו, ושאתו הם יכולים לחלוק את הבעיות שלו ללא חשש לסטיגמה. זה גם חיוני שהם יחפשו עזרה מאיש מקצוע, שיכול להמליץ על פעולת המניעה המתאימה.

זכרו: התאבדות היא פתרון קבוע לבעיה או בעיות שהן כמעט תמיד זמניות. זה שאין פתרון ברור כרגע, לא אומר שלא תמצא פתרון מחר.

זה יכול מאוד לעזור לאדם לזהות מצבים המעוררים משבר. במילים אחרות, הם צריכים למצוא את הסיבה למחשבות האובדניות שלהם, כדי להבין מתי עלול להתרחש משבר.

המצאת מעין "תוכנית מגירה", עם או בלי עזרתו של חבר קרוב או איש מקצוע רפואי, יכולה לעזור להפחית את ההסתברות שהאדם ינסה להתאבד בעתיד. תוכנית זו עשויה להכיל את הנקודות הבאות (למטרות הדרכה בלבד):

• סימני אזהרה.
• רשת תמיכה: שמות האנשים המהימנים, יחד עם פרטי ההתקשרות שלהם כדי שיוכלו להתקשר אליהם במקרה חירום, או ניסיון התאבדות קרוב.
• נקודות עוגן: אנשים או סיבות שהופכים את החיים לשווים חיים.
• אמצעי מניעה: חיפוש אחר פתרונות חלופיים והסרת חפצים שהם יכולים להשתמש בהם כדי לפגוע בעצמם.
• רשימת מספרי טלפון למוקדי סיוע למניעת התאבדות 24 שעות ביממה.
• תזכורת להתקשר למוקד 911, שומרונים, או לפנות לחדר המיון בבית החולים הקרוב אם הצעדים הקודמים לא עבדו, והסיכון לניסיון התאבדות קרוב.

Postvention: כאשר כל השאר נכשל

כפי שכבר הזכרנו, פוסט קונבנציה מורכבת מהצעת תמיכה חברתית, פסיכולוגית וממוסדת ליקיריו של מישהו שלקח את חייו. יש לתת לאנשים אלה תמיכה כדי לעזור להם להתאבל בצורה בריאה, תוך התייחסות לכל גורמי סיכון שעלולים לסבך את תהליך האבל.

כל אחד מתאבל בצורה שונה, ואבל לאחר התאבדות שונה מאוד מכל סוג אחר של אבל. אין תגובות נכונות או לא נכונות - כל הרגשות נורמליים ומקובלים לחלוטין (הלם, הכחשה, אשמה, כאב, בושה...)

לאחר התאבדות, מקובל שמשפחה וחברים שואלים "למה" (למה הם עשו את זה, למה לא עזרתי להם..?) וחושבים "אם רק" (אם רק הייתי מבין מוקדם יותר, אם רק הם ביקשו עזרה...)

כשהם ממשיכים להשלים עם אבלם, הם מתחילים להבין שלמרות שניתן למנוע התאבדות במקרים מסוימים, במקרים אחרים, שום התערבות לא יכולה למנוע את מותם. הם לא יכלו לשנות את מה שקרה. תהליך האבל מסתיים כאשר יקיריהם מבינים שלעולם לא יהיו להם תשובות לכל שאלותיהם, ולפעמים, והם לעולם לא יבינו עד תום את הסיבות שבגללן האדם נטל את חייו.

קבלה היא הדרך הטובה ביותר להשלים עם הפסד. עד כמה שזה נראה קשה, יש לכבד את החלטתו של האדם, ולא מאשימים אותו עוד בסבל שגרם. אהוביהם יכולים סוף סוף להתחיל לסלוח להם, ולסלוח לעצמם. עם זאת, למרות הקבלה והסליחה שלהם, רגשות האשמה עדיין עשויים להימשך.

הפרת מיתוסים סביב התאבדות: אסטרטגיות בסיסיות לפוסט-התמדה

נושא ההתאבדות אפוף מיתוס, והוא עדיין נושא טאבו מאוד. כתוצאה מכך, בני משפחה וחברים של אנשים שהתאבדו חשים לעתים קרובות מספר רגשות סותרים. בנוסף לעצב, אנו רואים לעתים קרובות רגשות כמו כעס וזעם. בושה נפוצה גם, מה שמוביל רבים להסתיר את סיבת המוות האמיתית מגורמים מבחוץ, מחשש שישפטו אותם.

חשוב ש-postvention תכלול תמיכה פסיכו-סוציאלית ואסטרטגיות פסיכו-חינוכיות. אלו הן אסטרטגיות הקשורות לתגובות ולרגשות שרבים חווים במהלך תהליך האבל, כמו גם דרכים להתמודד עם ביקורת חברתית. חשוב גם ליידע את בני המשפחה והאהובים שיש להם את כל זכות השתיקה, אם הם רוצים בכך.

מעל לכל, הפרת מיתוסים מסוימים סביב התאבדות יכולה להפחית רגשות סותרים ופחד משיפוטיות. כמה תפיסות שגויות נפוצות כוללות:

• דיבור על התאבדות מוביל ומעודד התאבדות.
• אי אפשר למנוע התאבדות כי האדם רוצה למות.
• התאבדות היא מעשה פחדן/אמיץ.
• אנשים שלוקחים את חייהם עושים את זה בשביל תשומת לב.
• מי שרצין לקחת את החיים שלו לא מדבר על זה.

סיכום

אנשים שמנסים להתאבד או שרוצים לקחת את חייהם זקוקים ומגיעים לעזרה, וכך גם הסובבים אותם. חשוב לא לשכוח את אלה שאיבדו את יקיריהם בהתאבדות. אם תהליך האבל הוא, בהגדרה, כואב וקשה, אבל על התאבדות הוא אפילו יותר. לעתים קרובות, זה מלווה ברגשות אשמה ובושה שיכולים להיות מאוד מתמשכים ועמידים בפני התערבות.

אם אדם לא מתאבל כמו שצריך, זה יכול לגרום לבעיות בטווח הארוך. ללא המשאבים והתמיכה הדרושים, זה יכול אפילו להוביל לדיכאון.

ככזה, חשוב שלא נתמקד רק במניעת התאבדות, אלא גם בשיפור האמצעים לאחר ההמצאה. יתרה מכך, יש לנקוט בצעדים להעלאת המודעות בחברה, ולסיים את הסטיגמה שגובה מחיר כזה ממי שאיבד מישהו בהתאבדות.