הביעו את אהבתכם למי שכבר לא כאן
כשאדם אהוב מת, האהבה שאנו חשים כלפיו לא. למרות שכעת אנו צריכים להתאבל על מותם, יש צורך גם להביע את אהבתנו למי שכבר לא איתנו במהלך התהליך הזה.
כולם יודעים שיש תהליך אבל אישי, אבל יש גם תהליך חברתי. זה קשור להלוויות, תנחומים, ביקורי נימוס וכו'. נכון לעכשיו, התהליך הזה קצר להפליא. אנשים מניחים שבעוד כמה ימים אתה חייב להיות מוכן לחזור לחיים ה"רגילים" שלך ושאתה צריך לעשות כל מה שאתה יכול כדי לשכוח. אתה צריך לנסות לשים בצד את החוויה הקשה שאתה חי כי אבל ארוך או עז מאוד מטריד אנשים אחרים.
"וכאשר ישתוק קולי במוות, שירתי תדבר בלבך חי."
-רבינדרנת טאגור-
לפעמים אתה מצליח להסתגל לאותם מנדטים חברתיים ובתוך זמן קצר אתה חוזר לשגרת היומיום שלך. אולי מתחשק לך לבכות אחרי שראית שקיעה יפה, אבל אתה מתאפק. זה יכול לקרות גם שמשהו בתוכך לא מוכן להיפרד וזה מתחיל להיות ממש קשה לחיות עם עצמך ועם אחרים. יתכן שבשני המקרים אנחנו צריכים להביע את אהבתנו למי שכבר לא איתנו.
תכבד את מי שכבר לא כאן
למען האמת, אף אחד מהאנשים שאהבנו לא מת. חלק מהם תמיד חי בתוכנו, גם אם איננו מודעים לכך. כל אחד מאיתנו מאוכלס בנוכחות אלו, למרות שהן נתפסות כהיעדרויות. גם האהבה שלנו לא מתה.
זו הסיבה שבכל התרבויות, תמיד הייתה סדרה של מסורות לכבד אנשים שמתו. במערב נהוג היה לבקר את קבריהם, להביא להם פרחים ולהתפלל. אנשים לא באמת עושים את זה יותר. בתי קברות הם לא מקום שבו אנשים רוצים להיות. במציאות, נגמרו לנו הדרכים להביע את אהבתנו ליקירינו שנפטרו.
אין ספק, הדברים שאנו עושים כדי לכבד את המתים הם לא רק קונבנציונליים. הם דרכים להביע את אהבתנו למי שכבר לא כאן. נראה שזה יהיה הרבה יותר מדויק לומר שהדברים האלה הם טקסים שעוזרים לנו להשלים עם היעדרם. הם עוזרים לנו לזכור אותם, למרות שזה עלול לפגוע.
הביעו את אהבתכם למי שכבר לא כאן
להישאר תקוע בתוך הכאב שלנו מזיק כמו להעלים עין ממנו. אלה שכבר אינם כאן, במיוחד אם אהבנו אותם מאוד או אם הם מילאו תפקיד מכריע בחיינו, עדיין כאן איתנו.
הם חוזרים אלינו כשאנחנו מרגישים בדידות וגם כשאנחנו מתאבלים. הם חוזרים פתאום, בצורת עצב שלא עובר או של תחושת חוסר אונים שהופכת לסחרחורת. מסיבה זו, כל תרבויות האבות כיבדו את הנפטרים. הם ידעו שחשוב מאוד להביע את אהבתם אליהם.
למרות שאומרים שבני אדם הם נוכחים ביסודו, וזה נכון במידה רבה, אולי נכון יותר לומר שאנחנו, מעל הכל, בעבר. אנחנו סיפור שממשיך להיות מסופר, יום אחר יום. זו הסיבה שחשוב לא לשכוח את אלו שבאו לפנינו.
איך להביע את אהבתך למי שכבר לא כאן
אחת המסורות היפות בעולם היא יום המתים במקסיקו. זו חגיגה שנמצאת באמצע הדרך בין טקס לקרנבל. בכל 1 בנובמבר, אנשים זוכרים את יקיריהם שהלכו לעולמם. הצילומים שלהם מוצגים והם הופכים שוב לגיבורים בעולם החיים.
המקסיקנים כותבים להם מכתבים, מקימים מזבחות ומתפללים עבורם. הם גם הולכים לבתי הקברות ושרים ליקיריהם. הם הופכים את רוחות הרפאים האלה לגלויות ומדברים איתן. והם מכבדים אותם בכך שהם מכריזים שאי אפשר לשכוח אותם.
לכולנו צריכים להיות טקסים משלנו כדי לכבד את אלה שנפטרו ולהביע את אהבתנו אליהם. כך נוכל להשלים עם העובדה שעדיין יש לנו קשר חיבה איתם שאפילו המוות לא יכול לשבור.
