לאהבה אין גודל: הלב מסתגל
בואו נודה בזה, אנחנו חיים במציאות חברתית שבה להיות שונה גורם לאנשים לאי נוחות. כל מי שיעז לשבור את התבנית ולסטות מהציפיות, או ממה שרגיל, יקבל סימן מיד. אנחנו מעוצבים על ידי חברה שעדיין לוחשת כשהיא הרבה יותר מבוגרת ממנו. אנו חיים בעולם שבו אותה צעירה שמחה ועליזה המחזיקה ידיים עם גבר מבוגר נתפסת כמי שאינה מרגישה אהבה, ובלבה יש רק חמדנות.
לא כולם מסוגלים לדעת איך שני האנשים האלה שמחזיקים ידיים באמת מרגישים. בניגוד לאנשים שמדברים מאחורי גבם (מכיוון שהם בדרך כלל לא אמיצים מספיק כדי להגיד את זה בפניהם), השניים האלה לא מרגישים אלא אושר. זה לא משנה אם אחד גבוה והשני נמוך, או אם הם מאותו מין, או אם אחד מהם הוא 91 ק"ג והשני סופר רזה... הזוג ילך ברחוב כמו שוברת קרח דרך האוקיינוס הארקטי של המוסכמות, מפצלת את הר הקרח של הדעות הקדומות לשניים.
לפחות ככה זה צריך להיות.
אהבה אמיצה, אהבה שבה דעות קדומות לא חשובות
מילדרד וריצ'רד לאבינג התאהבו בטירוף כשהייתה בת 11 והוא היה בן 17. הם היו צעירים מאוד, אף אחד לא חולק על כך, אבל זו הייתה רחוקה מהבעיה הגדולה ביותר שלהם. זה היה בשנות ה-50, הם היו בווירג'יניה, והיא הייתה בתם של גבר שחור ואישה משבט הרפאנוק.
לריצ'רד, לעומת זאת, היו אבות אירופאים. אז היה חוק נורא בתוקף, חוק היושרה הגזעית. זה היה חוק מביש שיצר הבחנה בין אנשים לבנים ל"צבעוניים", ואמר שהם לא יכולים להינשא. אם כן, היו רק שתי אפשרויות: מאסר או גירוש.
אבל אף אחד מהמחסומים האלה לא כיבה את אהבתם. כאשר מילדרד הגיעה לגיל 18 ב-1958, השניים החליטו להתחתן. שנה לאחר מכן, כשהיא בהריון, שכנה דיווחה עליהם והם הופרדו. ריצ'רד לאבינג נכלא. רק בשנת 1964 החליטה מילדרד האוהבת, נואשת מהמצב, לכתוב מכתב נרגש ואמיץ לרוברט קנדי, שחיבר אותה עם האיגוד האירופי לחירויות האזרח (ACLU).
אם יש דבר אחד שבהחלט צריך לזעזע אותנו בסיפור הזה, זה שזה קרה רק לפני 50 שנה. עובדה מזעזעת נוספת היא שצעדים מסוג זה בכיוון הנכון, בדיוק כמו הלגליזציה של נישואים חד מיניים, הם נקודות ציון שלוקח כל כך הרבה זמן להשיגן. ולכולם יש סיפורים דרמטיים וטרגיים באמת מאחוריהם.
אבל, גם אם קשה להאמין, יש הרבה מחקרים שאומרים שגם זוגות בין-גזעיים וגם בני אותו מין עדיין סובלים מכל הדעות הקדומות שלנו ומהמשקל של המבטים השופטים בשקט.
הלב הופך את כל ההבדלים והביקורות לבלתי נראים
האהבה חורגת הרבה מעבר למה שאמר אנטואן דה סנט אקזופרי ב"הנסיך הקטן". זה לא רק אומר ששנינו מסתכלים לאותו כיוון. אנחנו גם צריכים להסתכל אחד לשני בעיניים כל יום כדי להזין את ה"תודעה הזוגית" שלנו. עלינו להשקיע בארבעת ה"Cs" המאפיינים מערכת יחסים חזקה ומאושרת: מחויבות, שיתוף פעולה, תקשורת וקהילה (או אינטימיות).
אלה המקומות שבהם בני הזוג מוצאים את הכוח להאיץ את הסירה שלהם מהר מספיק כדי לשבור את המחסום החברתי של ביקורת ודעות קדומות. כי אם יש דבר אחד שהוא באמת טרגי, משהו שתתחרט עליו על ערש דווי, הוא שלא היית אמיץ, שלא אהבת מתי שיכולת וצריך היה, שלא ניצלת את ההזדמנות הזו שלעתים רחוקות מגיע פעמיים.
רק אנחנו יודעים מה מתאים ללב שלנו, מה מחמם אותנו, מה מנחם את נפשנו ומה גורם לנו לחייך. נלך בחברה מחזיקים ידיים עם אהובנו כמו שוברי קרח בים הצביעות, כמו עפיפונים צבעוניים שלא צריכים שום רוח כדי לעוף...
