3 סוגי רעל פסיכולוגי בבית
בית בריא הוא אולי אחד הגורמים החשובים ביותר להפיכתנו לחזקים פסיכולוגית. גם ההיפך קורה: בית חולה הופך אותנו לפגיעים הרבה יותר ונוטים לחולי, נפש וגוף. אבל יש גם סוגים של רעל פסיכולוגי בבית.
המילה בית אינה מתייחסת רק למשפחה טיפוסית, עם אב אם, זוג ילדים וכלב. הבית הוא המקום בו אנו גרים ונוכל לחלוק אותו עם אחים, חברים, הורים, או אפילו חיית מחמד ואורחים מזדמנים.
" יש בדידות בבית בלי מהומה, בלי חדשות, בלי ירוק, בלי ינקות."
- César vallejo -
איכות הקשרים הנבנים באותו בית הם המפתח לבריאות הרגשית שלנו. בכל מקום שיש מגורים משותפים, יש גם קונפליקט. אבל בבית, במיוחד, אסור לנו לפתוח את הדלת להתנהגויות כלשהן שעלולות להפוך לרעלים פסיכולוגיים אמיתיים. נדגיש שלוש מההתנהגויות הרעילות הללו שלעולם לא צריכות להיכנס דרך דלת הבית שלנו, ובהחלט לא ליצור בית בתוכו.
רעל פסיכולוגי מס' 1: צעקות הופכות את הבית לגיהנום
הדבר הרע בצעקות הוא שזה מתחיל כלא שכיח, אבל הסובלנות כלפיה הופכת גמישה יותר ובסופו של דבר זה הופך להרגל. אפילו יותר אם מישהו מחזק את זה. זה קורה בלי שאתה בכלל שם לב. היום אתה צועק כי זה מתסכל אותך שהם לא מבינים מה אתה אומר ומחר אתה צועק כי הבינו אותך טוב מדי, או כי אם לא תצעק אף אחד לא יקשיב (או לפחות כך אתה חושב).
בפעולת הצעקה, שנראית יותר מעצבנת מאשר פוגענית, מתחיל לצמוח זרע רעיל: זרע האלימות. צעקות הופכות לקונפליקט רגיל במצב מזיק פסיכולוגית. זה מעשה שמנסה להפגין כוח. דרך להשחית את המטרה האמיתית של המילים.
דיבור רך יכול גם להפוך להרגל מדהים. לא לצעוק ולא לתת להם לצעוק עליך נותן כוח לחיים המשותפים שלך ועוזר לך להגביר את ההערכה, הכבוד והשליטה העצמית שלך. "לא צועקים כאן", צריך להיות כלל בסיסי בכל בית.
רעל פסיכולוגי מס' 2: חוסר גבולות
חלק גדול ממגורים משותפים בריאים מורכב מהידיעה לכבד את המרחב של אנשים אחרים. כשאנחנו אומרים "חלל" אנחנו לא מדברים רק על מקומות פיזיים ששייכים למישהו, אבל זה מתחיל בזה.
צריך להיות כבוד מוחלט לחפצים של אחרים ולמקומות שהם חלק מסביבתם האישית. כמו כן, חשוב מאוד לכל אדם ואדם לסמן בבירור את הגבולות הללו ולוודא שכולם מכירים אותם. אולי אפילו יש כמה שאפשר וצריך לנהל משא ומתן: זה הרגע הנכון לעשות את זה. לכל אחד צריך להיות מרחב אישי ולהיות עצמאי בתוכו, בביטחון שכולם לא יעברו את הגבול הזה.
בכיבוד מרחבים פיזיים אנו לומדים גם כיצד לכבד את הפרטיות של אנשים אחרים. לא משנה כמה אתה דו-קיום עם אחרים, לכל אחד יש את החיים שלו. ועלינו להיכנס למרחב הפסיכולוגי של אנשים אחרים רק אם הם מזמינים אותנו או נותנים לנו רשות לעשות זאת. או, באופן אובייקטיבי, אם הפרטיות הזו מערבת מישהו אחר בצורה כזו או אחרת. לכולנו יש זכות על השתיקות שלנו, הסודות שלנו והאמונות שלנו.
רעל פסיכולוגי מס' 3: חוסר איזון באחריות
כל בית דורש סדרה של מטלות שאינן מספקות במיוחד, אך נחוצות להשלמתן, ומהן פעילויות ביתיות. הבית עושה שימוש במנגנונים שונים לפונקציונליות ותחזוקה. החשמל, אספקת המים, מכשירי החשמל הביתיים וכו' צריכים לעבוד. עלינו לנקות ולתחזק את המרחב הפיזי שלנו על כל חלקיו.
מגורים משותפים בריאים הרבה יותר כשאנחנו מסכימים לגבי איך אנחנו הולכים לחלק את המטלות. לפעמים אי אפשר להקים ארגון שוויוני של הפעילויות האלה, אבל זו משימה שצריך לעשות. ובדיוק בשביל זה יש קונצנזוס, לחלק בצורה הוגנת את המטלות שצריכות בעלים. אבל מה שהרבה יותר חשוב זה לעשות אותם.
חיוני שלכל אחד מבני הבית תהיה אחריות בכל הנוגע לכך. זה תנאי שמקדם סולידריות, שיתוף פעולה וכבוד. זה מקל על החיים של כולם ונותן לכולם תחושת ערך. כמו כן, זה מחזק את הרעיון שבתוך כל קולקטיב יש משימות שצריך לעשות, למעננו ולמען כולם.
אנשים לפעמים משווים את הבית למקדש, וזה לא בכדי. אם נכבד אותו, זה בהחלט יהפוך לכוח של השראה שמקרין על כל המרחבים החברתיים האחרים שאנו לוקחים בהם חלק. אם נזניח או נפגע בו, הוא עשוי להפוך רק לחוליה הראשונה בשרשרת ארוכה של אסונות אישיים.
